בילדות, הילדות המוקדמת, היה לי חבר נפש.
קראו לו תום.
והוא היה לי קרוב, אוהב, ומלא אנרגיות וחום.
ונתן לי לראות את העולם בצבעים עליזים,
ולהסתכן ולהשתטות כמו שילדים עושים.
הוא חייך אותי במילים, וסיפר לי שהעולם הוא טוב והאנשים טובים,
ושחיבוקים הם נעימים, ומסמלים שאוהבים.
אבל יום אחד, תום נעלם.
זה היה כשמישהו קרוב פתאום הראה את הצד הלא מושלם.
כשמישהו חיבק אותי חזק, וזה לא נגמר שם.
כי אהב רק את עצמו,או כי לא אהב בכלל..
לא אוכל לומר בשמו ובטח גם לא אשאל.
ואז, כשרציתי לברר:
תום, למה זה קורה? ואיך זה מסתדר?
הסתבר שתום ברח. הלך אי שם, למקום