ולעומת אדם הסובל מדיכאון שחצי מחייו באשפוז ועמידות לתרופות כאשר הוא מבקש למות בכבוד ולא מתקופה רעה אלא פשוט כי סבלו לא קטן משל אדם הסובל מכאב פיזיולוגי, האם זה מה שאנו מאחלים לאהובינו סבל ואשפוז תוך זקנה לשארית חייו. אינני מדבר על מעשה אובדני אלא בקשה למות בכבוד ללא סבל ובלי לחוש שהאמת, שהסבל של חולה דיכאון גבוה לעיתים בהרבה מאדם הזקוק לכליה או כדומה, למה ומי התווה את אמות המוסר הממעיטים בסבלו של פגוע נפש.
מה דעתכם האישית. אשמח לשמוע דעות מגוונות.