עושה רושם שבאמת אין אדם ביקום הזה שיצא לי להכיר שהיה מוכן לדבר על אובדנות מבלי להיבהל כל כך.. 

אני באמת זקוקה לאדם כזה, כי הסביבה שלי לא מבינה את הקושי היומיומי בלתפקד.. קוראים לי עצלנית ומפונקת, ויכול להיות שאני באמת כזו.. אבל מעבר לזה לאורך כל החיים אני מנסה לשרוד את היום ואני לא יודעת אפילו לטובת מה..

לטובת כל אלו שנבהלים, ו"דואגים" – כמובן שלא אעשה כלום, כמו שלא עשיתי עד עכשיו.. אבל אני פשוט לא רוצה עוד להתאמץ.. התעייפתי..

אני אדם שזקוק לעזרה, לא לזילזול..