אלכס22

מה אם זה פשוט לא אפשרי כי זה קשור בהרכב ההורמונים במוח?

אני לא רוצה להיות תלויה בכדורים, ומפחדת להתמכר.

מפחדת שלא אוכל לשמוח לעולם.

כבר תקופה שמחפשת עבודה ולא מצליחה לקדם אותי לעבודה של ממש.

התפטרתי לפני חצי שנה אחרי שהייתי במשרה ממש סבבה, אבל הייתי יוצאת כל יום מחוץ למשרד לבכות כמעט שעתיים. באמצע יום עבודה.

מה אם לעולם לא אשמח במה שיש לי? מה אם לעולם לא אסתפק? מה אם לעולם לא אצליח להתמיד במקום עבודה? מה אם לעולם לא אמצא את עצמי?

מפחדת למכור את עצמי למקום עבודה ואז להישבר ושוב לעזוב. מה גם שצריכה להחליט איפה לגור ולחסוך ולשלם מה שצרי

אני בקריסת מערכות. קרו לי כל כך הרבה דברים במעט מידי זמן. עשיתי טעות שבמקום לדאוג לעצמי לצבא של חברים והסביבה תומכת, השארתי את עצמי לבד לחלוטין.

אני רואה את הצער שיש לי, לאהובים שלי. אני רגישה להכל ואין לי מושג איך לקום מזה.

מנסה להחזיק מעמד אבל כל מה שאני רוצה הוא לקרוס. להתפטר, לחזור לבית של ההורים, להכנס למיטה ופשוט לא לעשות כלום עם עצמי.

מתגעגעת לתקופות שידעתי להיות לבד וידעתי להיות חזקה.

יש פה מישהו לדבר איתו?

זה קצת מצחיק לקרוא לזה ככה. אבל אני חווה מעין קריסה רב מערכתית.

נפל לי טיל על הדירה לפני חודש וקצת, אני גרה במלון מפונים וצריכה לצאת בסופש הקרוב. אין לי ממש מושג מה לעשות ואיפה לגור.

העבודה היחסית חדשה שלי התבררה כלא מתאימה לי וכל רגע שלי שם חונק אותי עד שאני לא מרגישה שאני מסוגלת להיות שם פיזית ופשוט מתחילה לבכות.

אני יחסית משוחררת טריה, אז בשיא של תקופת הבלבול ואין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי. זה כאוס בפני עצמו.

קשה לי מאד עם הערך העצמי שלי. אני מנסה לעבוד על זה, אבל ההשפעה של זה היא עצומה על כלל האספקטים בחיי.

אני בזוגיות כב

אז השתחררתי משירות אינטנסיבי, עברתי לגור בדירת שותפות שלא ממש יודעות להיות שותפות וגורמות לי להרגיש לא רצויה בבית. התחלתי 2 עבודות חדשות, אחת סתמית בשביל לנצל את הזמן ולממן את החיים+לחסוך, השניה בשביל ללמוד קצת על המקצוע שסיקרן אותי. בשתי העבודות אני מרגישה שסביבת העבודה שלי ילדותית במידה קיצונית ובמקום להתפתח אני תקועה ומוגבלת. אני בזוגיות טובה, אבל יש בינינו פערים כלכליים(הוא מרוויח יותר ממני משמעותית) ואני לא מצליחה שלא לתת לזה להשפיע עליי. שלושת הפרמטרים האלה בחיי מחזירים אותי לשאלות שטבעי שיהיו לחיילים משוחררים - מה לעזאזל אני עו

יש לי קושי קבוע עם דימוי גוף, וזה משפיע עליי באופן יום-יומי עם התזונה.

כשאני אוכלת, אני מתנפחת וכואבת לי הבטן. הלכתי לרופא ששלח אותי לבדיקות ואני מחכה לתוצאות שלהן, אבל יותר מהכל הקושי נמצא בראש וברגש.

אני מרגישה כל הזמן צורך להסתתר, להסתיר את הגוף, להתעסק באיך שנראית, להתבייש במה שאני אוכלת וכמה ומתי.

מצד אחד חשוב לי להקפיד על לאכול כי כשאני שוכחת או נמנעת אז אני סובלת מחוסר איזון רגשי וקשיים לתפקד פיזית (מין הסתם).

מצד שני, כשאני אוכלת אני מרגישה מצפון ולא בסדר, שאולי הייתי צריכה לאכול פחות או לא לאכול בכלל בוודאי שלאכול דברים אחרים ממה

אז לאחרונה אני מנסה לפצח למה אני כל כך נצמדת לבדידות מבחירה, למה אני מתרחקת מחיי חברה, למה קשה לי להיפתח בפני אנשים שרוצים בחברתי, למה להתנגד ולהמנע?

ושוב חוזרת הבייתה לסופש אחרי שבוע בצבא, אמא בחדר אחד ואבא באחר ושוב אני נזכרת מהו צער כל כך עמוק כמו תהום, ושאהבה היא בעצם לחוות את הכאב של האחר, ועוד יותר, בחוסר אונים כי אין לי יכולת לעשות עם זה כלום.

אז אני לא רוצה חיי חברה עם פתיחות ופגיעות כזאת גבוהה כשבסוף כל אחד בחדר בנפרד. אני מבינה שכולנו נפרדים, אינדיבידואליים, ושאין באמת 'יחד' אלא זו רק אשליה. ואני מבינה שלנצח נהיה בודדים גם אם