אז לאחרונה אני מנסה לפצח למה אני כל כך נצמדת לבדידות מבחירה, למה אני מתרחקת מחיי חברה, למה קשה לי להיפתח בפני אנשים שרוצים בחברתי, למה להתנגד ולהמנע?
ושוב חוזרת הבייתה לסופש אחרי שבוע בצבא, אמא בחדר אחד ואבא באחר ושוב אני נזכרת מהו צער כל כך עמוק כמו תהום, ושאהבה היא בעצם לחוות את הכאב של האחר, ועוד יותר, בחוסר אונים כי אין לי יכולת לעשות עם זה כלום.
אז אני לא רוצה חיי חברה עם פתיחות ופגיעות כזאת גבוהה כשבסוף כל אחד בחדר בנפרד. אני מבינה שכולנו נפרדים, אינדיבידואליים, ושאין באמת 'יחד' אלא זו רק אשליה. ואני מבינה שלנצח נהיה בודדים גם א