נמאס לי כבר.
אני שונאת את הדיכאון.
להיות במיטה. בלי טיפת כח.
תמיד כבדה. תמיד עצובה.
לא לאכול. לא לקום בכלל. כמו אבן.
חשבתי שאין יותר בלתי נסבל מזה עד שמצאתי את החיים.
בעזרת אנשים מסויימים ועזרה נלוות של קצת כדורים מצאתי רגעים שאני כן חיה בהם. שמחה. מרגישה. קלילה.
אבל דווקא מאז הנפילות נהיו הרבה יותר קשות. כי אלו נפילות מגובה.
החושך יותר עמוק.
הכאב יותר שורף.
יותר בודד.
אולי היה עדיף בכלל לא לצאת וזהו?
לטמון את הראש בחול בשביל לא להפגע?
אבל אני לא רוצה לוותר על החיים!
כיף לאנשים סביבי. הם פשוט חיים. בלי להסתבך יותר מיידי.
איך זה שיצאתי