שקט כבר

היי.
קשה לי.
ואני מממממש מתגעגעת. חבל שאני לא יכולה לשלוח לך את זה. חבל שאת לא בחיים שלי כבר.
אני צריכה עזרה.
אני לא מצליחה להמשיך.
אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא יודעת למי לפנות.
אני לא יודעת איך זה יגמר הפעם.
אם בכלל.
מה הולך לקרות.
זה כלכך מפחיד אותי.
אני רוצה לקחת את עצמי ולברוח רחוק.
אין לי לאן. אין לי מאיפה.
אני מפחדת לאבד את השרידים שבקושי מחזיקים מעמד אבל ברגע שאני לא אצליח להמשיך להתלות עלהם אני אפול ואאבד אותם.
אני אאבד הכל.
הכל מתפרק לי מול העיינים ואין לי שליטה. אני בחוסר אונים.
יש הזמנות. יש חיים.יש. גיליתי את זה ממש לאחרונה. אני יודעת.
אב

לבד 

לבד 

לבד 

לבד 

לבד 

לבד.

בסוף אני לבד.

וזה נכון.

כי בסוף בסוף זה מה שקורה תמיד.

נמאס לי כבר.

אני שונאת את הדיכאון.

להיות במיטה. בלי טיפת כח.

תמיד כבדה. תמיד עצובה.

לא לאכול. לא לקום בכלל. כמו אבן.

חשבתי שאין יותר בלתי נסבל מזה עד שמצאתי את החיים.

בעזרת אנשים מסויימים ועזרה נלוות של קצת כדורים מצאתי רגעים שאני כן חיה בהם. שמחה. מרגישה. קלילה.

אבל דווקא מאז הנפילות נהיו הרבה יותר קשות. כי אלו נפילות מגובה.

החושך יותר עמוק.

הכאב יותר שורף.

יותר בודד.

אולי היה עדיף בכלל לא לצאת וזהו?

לטמון את הראש בחול בשביל לא להפגע?

אבל אני לא רוצה לוותר על החיים!

כיף לאנשים סביבי. הם פשוט חיים. בלי להסתבך יותר מיידי.

איך זה שיצאתי כלכך דפוקה? אי

אני פשוט עייפה מלחיות.

למה אי אפשר פשוט לקחת הפסקה.

למות כמה ימים ולחזור להלחם...

מה עוזר לכם להמשיך להלחם?

למה אתם קמים בבוקר?

מאיפה שואבים כוחות?

אני באמת רוצה לגלות...