מישל-33

אז אני מניחה שאני אבלה פה קצת זמן עד שהסערה בחיי תחלוף, מקווה שביחד נזכה לראות יום של שמש. אני מהבוקר עד עכשיו הקאתי 5 פעמים, רע לי, ואני כבר לא יודעת ממי לבקש סליחה. מה לא בסדר בי? אני רוצה לספר קצת על עצמי ומבקשת מראש אל תשפטו אותי. אעשה זאת בקצרה, ואספר רק דגשים מחיי. מה שבולט נולדתי לאבא עבריין, שחייב לשלוט בכולם, גדלתי בלי אמא - אבא שלי הוציא אותה מהחיים שלנו כי הוא בגד בה עם הבייבי סיטר - הוא החליט לנו שהיא אמא שלנו - ומאותו יום, אמא כבר לא היתה בחיים שלנו ולא המשפחה שלה. אני זוכרת את הפעם האחרונה זה היה בחדר יולדות, עוד...

כל יום הוא מלחמה, בבוקר המחשבות פותחות את הבוקר במה לאכול? הן מנהיגות אותי לקום בבוקר וכבר לפתוח את הדלת של המקרר.. כל יום אני אומרת לעצמי היום זה נפסק! אבל כשאני מביטה במראה ורואה את המימדים העצומים שלי - האוכל כבר יוצא לבד. במהלך היום המלחמה הפנימית נמשכת, אולי אלך לתל השומר ואראה אולי הם יוכלו לעזור לי, אולי אלך לפגישת או איי (אכלנים אנונימיים) ואז כבר מגיעה המנה שהעובד שלי הזמין לצהריים, כל כך מפתה, פסטה עתירת שומן ושמנת עם מנה ראשונה שכל כך מפתה, ואני שהכרזתי שאני לא רעבה.. פתאום העיניים מתעוררות והתאבון נפתח, כמו נרקומן שזקעוד...

אולי אפילו שננסה לטפל בזה ביחד, רק מישהו שמכיר / מבין או עבר את זה בעצמו יוכל להבין אותי. המחלה הזאת שומרת אותנו מאחורי חומות - בולמיה היא מחלה אישית, ואני לא רוצה שהיא תהיה רק שלי יותר - אני לא רוצה אותה יותר!! אבל אין לי כוחות נפשיים להוקיע אותה ממני. אני מבקשת עזרה, מקווה שמישהו שומע

חברים, אני על סף ייאוש. אני בהריון - והבולמיה הזאת הורגת אותי, אני סובלת מדיכאון שאני מנסה להילחם בו אבל זה שואב אותי. אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד, אני לא רוצה לפגוע בתינוק /ת שלי. אני ממש מבקשת עזרה. מה עושים? רק מישהו שישמע וידבר איתי בבקשה! אני חלשה ועייפה. וניסיתי ללכת לשירות הפסיכלוגי הם סגרו את כל הדלתות - אין עם מי לדבר. אני מרגישה שאני יודעת איך זה להיות נרקומן - כי אני מכורה. אני לא עושה את זה בכוונה- אני מכורה לאוכל וזה חזק ממני. היום אני יכולה להגיד שאני יודעת להבין אנשים מכורים, אנשים שהצורך שלהם, הפיזי אעוד...

אני לא יודעת איך להתחיל ומאיפה, אני רק יודעת שאני לא מצליחה להתמודד עם המחלה הזאת, אני לא שולטת עליה היא שולטת עליי. אני לא יודעת מה מילות הקסם לעצור אותה - אבל היא חזקה ממני וזה שואב אותי, שואב לי את האנרגיות, את הזמן, את הבריאות ועוד ועוד.
הבולמיה שלי מצד אחד היא הרסנית מצד שני זה רק שלי. אני לא יודעת איך להסביר את זה.
כל יום מחדש, ההתמודדות הזאת, הריבים הפנימיים, מה לאכול ואם אכלת אז כמה ומתי להקיא ואם בכלל ואם כן אז צריך לאכול יותר.. מתוך הגוף מבפנים אני צועקת הצילו.. די להתיש אותי דיי!
אין לי איכות חיים ואני לא עומדת בזה יותר.
אעוד...