infinity

ובשבועיים האחרונים יותר מתמיד... החורף לא אמור להשפיע עד כדי כך.

הנה אני שוב כאן אחרי הרבה זמן שלא הייתי, מרגיש לי כאילו אני חוזרת לפה רק במצבי קיצון, אבל עכשיו כבר לא כל כך מצב קיצון והנה אני שוב כאן. איך שוב הגעתי למצב שאני מנסה להזיק לעצמי? דווקא הייתה תקופה טובה, הרבה שמש שעשתה לי טוב על הלב וחברים ועשייה, ואז שוב בשבת אחת של מצב רוח לא ברור הגעתי למצב שאני מכאיבה לעצמי כדי לראות אם אני בכלל מסוגלת. (זה עניין כזה, להביא את עצמי לקצה גבול היכולת. כמו שבבית ספר עליתי על הגג איפה שאין מעקה ונשכבתי על הבטן ממש בקצה רק כדי לראות אם אני מסוגלת, אם עוד יש בי אומץ, או שמנגנון ההשמדה העצמית שלי כל כך עוד...

אני שונאת את הקול שלי. זה מרגיש מטומטם להגיד את זה אבל אני ממש שונאת את הקול שלי. שונאת את איך שהוא נזרק לחלל האוויר ומתגלגל ומתגלגל ונחבט באנשים ובחפצים ומתגלגל עד איסוף, ואיפושהו בעולם עכשיו עוד אפשר לשמוע הידהודים שלו. אני שונאת את זה שזה רק בראש שלי, שאנשים אחרים בכלל לא חושבים על זה כשהם משליכים את הקול שלהם החוצה, מצליפים בו, והוא מכה ברהיטים ובעצמים ונמשך עד אין קץ ולהם בכלל לא אכפת. ואז עוד שואלים אותי למה אני שותקת. אני שונאת לחזור לכאן. כשאני חוזרת לכאן זה כי הגעתי לקצה. בפעם הקודמת שחזרתי לכאן הייתה נקודת שבירה (בתיק האיעוד...

לפעמים אני מנסה לכבות את עצמי, אתה יודע. פשוט להשבית את כל המערכות, להניח את הגופה שלי בצד, להעמיד פנים שאני כבר לא, שהרבה זמן אני כבר לא. אני מנסה לכבות את המחשבות שלי, להעסיק אותן בדברים אחרים, להציף אותן בחיים של אנשים אחרים. לא הייתי קוראת לזה בריחה, כי אני לא בורחת לשום מקום, אני פשוט מדוממת מנועים, מניחה לשרירים לצנוח ברפיון. את הלסת אי אפשר להרפות, היא חשוקה תמיד. חשוקה? ככה אומרים? אולי 'קפוצה' יותר תתאים כאן. הכל קפוץ, גם כשהגוף רפוי בפנים הכל קפוץ, ואחוז, ולא מרפה. אני לא מסוגלת באמת להרפות. אם אני ארפה, אני אפול. אין לי עוד...

יום רע. יום רע מאוד. דווקא התחיל בטוב ואז פתאום לקראת הערב הרגשתי איך כל הכוחות מתנקזים ממני, ופשוט נשכבתי במיטה ובהיתי בקיר מולי ולא רציתי יותר. עברו כמעט שלושה שבועות מאז הפעם האחרונה שרציתי לחדול. הייתה עוד נפילה קטנה ביום שבת האחרון אל אני לא אחשיב אותה. שלושה שבועות זה הרבה זמן. אני חושבת שזה המרווח הכי גדול שהיה לי בחצי שנה האחרונה. אבל ככל שעולים גבוה גבוה, ככה הנפילה תהיה יותר כואבת. הנפילה תהיה ארוכה יותר. אין לי כוח לזה יותר. לעצמי, לחיים. לצורך הטרחני הזה להמשיך להתקיים. הגופה שלי מסתובבת בעולם ואני מסתכלת עליה מהצדעוד...

הדיכאון הוא בן לוויה מסור, מכביד. הוא לא עוזב לעולם. הוא נשאר, נשרך מאחור, לפעמים נעלם משדה הראייה ואז אתה מרשה לעצמך לנשום לרווחה, אבל כעבור רגע הוא יהיה שם שוב, מזכיר לך לא לפתח ציפיות. הוא עמוק מתחת לפני השטח, מזיז לוחות טקטוניים של רגש, מרעיד את פני השטח. תזוזות מינימליות, אתה יודע, אבל עוד תזוזה קטנה ועוד אחת ועוד, ובסוף הכל יתפרץ בהר געש של רגשות, או בכלום. הוא נאמן, הוא מרדן, הוא ימשוך אותך לאדמה ברגע שרק תהיה מוכן להתמסר לו, וגם כשלא. הוא יגרור אותך למטה, ירתק אותך למיטה, יכריח אותך לחשוב את כל המחשבות שאתה מתעקש להתחמק מהןעוד...

אני לא יודעת מה יש לי. אני מפחדת להודות שיש משהו, שמשהו לא בסדר, מפחדת לבקש עזרה כי אז זה יאשר את זה שמשהו באמת לא בסדר, שאני לא בסדר. אני לא יודעת, הכל מבולגן, אפור. אין שום סיבה לקיום שלי. אני לא רוצה לחיות ולא רוצה לפגוע בעצמי ולא רוצה כלום, רק לחדול מהקיום המעגלי וחסר התכלית שלי. לא יודעת למה נכנסתי לכאן מלכתחילה, הרי גם זה מאשר שמשהו בי לא בסדר, לא? תקופה לא קלה. כבר היה לי את זה פעם, תקופה חשוכה כזאת, מעורפלת, כאילו שאני חיה במקביל לחיים עצמם. לא, לא חיה. מתקיימת. הצלחתי לעבור (או להדחיק) את זה בעזרת ידיד טוב שלי, אבל המציעוד...