יהונתן

כותרת רלוונטית לתקופה, כי צריכה להיות מן פוזה שעדיין יש בי שבבי שנינות או יכולת ניסוח. בראש שלי, עבר זמן מאז שמשפטים קיבלו קול סדיר ולינארי, אבל איך מתרגמים דבר כזה לטקסט? תמיד היה לי קושי עם חגים, וכל חג במיוחד - אבל פסח במיוחד². אולי משהו שקשור לעניין העבדות וחירות ובלה, או שסתם, קושי עם השינויים הדרסטיים שהוא כולל. רוב החגים הם פשוט שבת בשמלה אחרת, אבל פסח יכול לחולל שינויים בבית עוד חודש לפני שבא. יש חלוקת תפקידי ניקוי, ואז נוהל אכילה במרפסת לקראת החג, ואז במשך שבוע שהתזונה שונה לגמרי, בכלים אחרים ומטבח עטוף נייר כסף, כדי למנוע עוד...

אני רוצה דברים בלתי אפשריים. יש לי רשימה, מנטלית, של דברים שהייתי רוצה. כמובן, בקול אגיד שאני רוצה כלום. לא 'לא רוצה כלום', לא - אני רוצה כלום. אבל ביני לבין עצמי, אודה שאני רוצה דברים. לאהוב, להיות נאהב. ליצור, להנות מיצירה של אחר. להיות אדם לפני שאני קבוצת מחשבות שאני רוצה שיפסיקו להיחשב עבור עצמן בלי שבחרתי בהן. דברים הגיוניים ובאותה מידה, רחוקים ממני כל כך. ואז, עכשיו, אין הרבה מעבר ללומר לעצמך ש, פשוט תצטרך להתגבר על זה. ואני פשוט לא יכול להתגבר על זה

טכנית, עכשיו 2:51, אבל זה לא באמת משנה. אני לא מצליח לישון, וידוע מראש שלא אירדם היום, בכלל, ושמחר אגרור את היום על משהו עד שאקרוס לכמה שעות מקסימות שעדיין לא מרגישות כמו שינה. בטח אחלום, משהו עם מוטיב חוזר כמו כל פעם שיוצא ואני חולם. לרוב על מנות יתר, או משהו אבסטקרטי על אלוהים-פגיעה עצמית-מיתה. זה די משעמם, הכהות החושית הזו מלכתחילה הייתה די חסרת פואנטה, אבל בערך בפעם האלף אדם מוצא את עצמו משועמם מדברים שאמורים לפגוע בו. אני שם את עצמי על אזהרה, בפעם האלף ואחת.

בעבר, ניסיתי לתחזק יומן כמה וכמה פעמים. מהסוג היבש, של 'היום עשיתי ___, ראיתי __, אכלתי _' בלי משהו שלי בטקסט. ניסיתי גם מהסוג היותר אישי במן מונולוג על החוויה של אותו יום או רגע. זה תמיד הפך למן מעגל רחמים עצמיים ובוז לאותם רגשות, אז הפסקתי ברמה מסויימת, להתחיל לכתוב במקום כמו פה זה זהה. אני לא רוצה, אבל מרחם על עצמי מספיק כדי לנסות לשלוח יד, אבל בז לזה במקביל. היום בלתי אפשרי, והוא לא נגמר אף פעם אתמול חשבתי שזה רע אבל לא מבדרך כלל, עכשיו אני חושב שזה רע מבדרך כלל - אלא ש'בדרך כלל' הפך לגרוע יותר מאי פעם בעבר ואין לי מושג איך לעוד...

אני לא יודע מה הטעם בלבצע דבר שאני מרגיש שאין בו טעם או, לא מרגיש בכלל לפה או לפה לגביו. זה מרגיש כמו פעולה לשם שום דבר, ועדיין, אני עושה אותה אין לי על מה לדבר, אז אין סיבה לרצות שיחה, אבל אני עייף ורוצה משהו שהוא לא זה. שיר שאני לא שומע כרגע אבל עלה והוא די טוב, אז אחלוק