משהי38

אשמח לדבר עם משהי שמטופלת במרכז נווה להפרעות אכילה:)

אני לא יודעת מה לעשות

אני בבית שיקומי, אחרי הרבה שיחות קבעו לי וועדה של סל שיקום ביום שני ובה יחליטו מה קורה איתי. זה ברור גם לי וגם לצוות שיחליטו שאני לא יכולה להמשיך.

עכשיו אני יוצאת לבית ואני לא יודעת אם לאכול. אני יודעת שצריך. אני יודעת שזו מלחמה. ואני יודעת שאני רוצה לנצח אותה, אבל עכשיו אני בבית מהיום עד מוצ"ש ולמה לי לאכול? גם ככה אני עפה גם ככה אני אעבור למסגרת אחרת או אחזור לבית אז למה לאכול?

אין לי מחויבות. דיברתי עם המדריכה והיא אמרה שכל עוד אני בבית השיקומי  אני צריכה לעמוד בנהלים, אבל בתכלס למה לי? חוץ מזה תמיד שאני יוצאת לב

לא רוצה להיות

בא לי פשוט לא להיות

לא רוצה שיהיה סערה במשפחה סביב המוות אבל אני רוצה פשוט מלכתחילה לא להיות

שונאת את עצמי ברמה שאני רוצה להיעלם

למה אני צריכה לסבול את עצמי?

דיייייי אין לי כבר כוח

רוצה לסיים עם זה

כל יום אותן ההערות, אותו כאב שאי אפשר להסביר במילים

למה להמשיך אותו אם אפשר פשוט להפסיק?

למה לשרוד את היום אם אפשר פשוט לא להיות?

אפשר די?!

די שמסמנים עלי וי 

די שאני רודפת אחרי דקה של הרגשה טיפה יותר טובה

די ששוכחים אותי

די שאני אחרי כולם

די שלא אכפת

די שמשקרים לי

די שזה כל הזמן חוזר

מרגישה רע. מרגישה שהחליפו אותי.

 עד שהצלחתי לדבר עם משהי ולהיות כנה איתה, לספר לה על כל מה שמתרחש לי בפנים והרגשתי שהיא באמת פה בשבילי ונתנה לי תחושה טובה כל יום מחדש היא פשוט נעלמה. הפסיקה להתעניין, הפסיקה לנסות לעזור.הפסיקה להיות לצידי ואני באמת לא יודעת מה עשיתי לא בסדר שזה מה שקורה ויותר מזה היא החליפה אותי במשהי אחרת, משהי שגם ככה לא קל לי איתה זו לא פעם ראשונה שמחליפים אותי בה, בא לי רק להבין מה קרה שזה הפסיק, מה עשיתי לא נכון אבל לא מסוגלת לעשות את זה. לא מסוגלת לפתוח ולדבר על זה. אני רק רוצה שזה יחזור , רוצה שהיא עדיין תהיה ליד

האמת שהרבה זמן לא כתבתי פה, מכל מיני סיבות.. חלקן שהעדפתי להישאר לבד עם הקושי עד היום שזה כבר היה בלתי נסבל ופניתי לעזרה מער"ן. אני ממליצה לכל מי שקשה לו, שנייה לפני שהוא מרים ידיים לנסות לפנות לעזרה אחרונה. 

אני ממש מודה למתנדבת שעזרה לי, ואשמח לדעת אם אתם יודעים אם יש אפשרות לפנות באופן אישי למתנדבת כי יש לי כמה מילים לומר לה..

דייייי. אין לי כוחחח.

לא רוצה להיות פה. לא רוצה להיות בכלל. קשה לי ודופקים אותי יותר ויותר. כל יום זה סיוט מבחינתי. אני קמה בבוקר ואני לא רוצה להיות ערה. אני מרגישה שאני כל היום במלחמה ולא עוזרים לי במלחמה הזאת. לא נמצאים בשבילי, רק נותנים לי מול עוד דברים להילחם. לא רוצה שיעזרו לי. לא מספרת להם יותר כלום. אני מספרת וזה לא פשוט לי בשביל שיעזרו לי ורק דופקים אותי. אני לא מבינה הם חושבים שזה כיף לי מה שאני עוברת? הם חושבים שאני עושה את זה בכוונה? זה סיוט שאני לא מאחלת את זה לאף אחד אחר. גם לא לאנשים שאני לא מחבבת. וככל שאני מצפה שיותר יב

זה סתם מעצבן. אני לא יודעת למה בכלל ציפית?

זה תמיד קורה. תמיד המדריכה מבטיחה שנדבר, אני מתכוננת, כותבת דברים, מכינה את עצמי ואז זה מתפספס

העניין שכשזה בנות אחרות זה לא מתפספס, אבל כשזה איתי זה כן .היא מבטיחה שנדבר  והיא גם כל שניה מבטיחה לבנות אחרות שהן ידברו ואז אני לא מדברת. וזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אז אני בכלל לא מבינה למה אני עדיין מצפה שמשהו יקרה?

מצד שני, היא אומרת שהיא אוהבת אותי. אבל לא מסובך להגיד לבן אדם שאתה אוהב אותו. היחס זה מה שקובע. וביחס איכשהו אני תמיד לבד כשהיא נמצאת.

מה אני אעשה?                                        אני צריכה לקחת כדורים אבל אני לא יכולה. אתמול חייבו אותי לקחת והרגשתי כל כך רע. ניסיתי לסדר את הראש ככה שזה יהיה בסדר אבל לא הצלחתי..אחרי חצי שעה בערך שעשיתי כל מה שאני יכולה כדי להירגע, המחשבות נכנסו גם לחדר ולא יכולתי להיות בו אז הייתי כל הלילה בשירותים..ניסיתי לשכב בתנוחות עובר על 2 משבצות כי המחשבות לא נתנו לי יותר מזה. לא הצלחתי לישון. ועכשיו אני צריכה לקחת שוב אבל אני לא יכולה. לא יכולה לעשות לעצמי את הסבל הזה שוב. 

די אין לי כח.

רוצה גרייה מגנטית.

רוצה להיות מנותקת מהעולם.

רוצה שמישהו כבר יעזור.

רוצה לחיות בטוב ולא ב"לשרוד" 

רוצה לשמוח לקום בבוקר.

רוצה שלשם שינוי מישהו ידע מה לעשות.

אין לי כח.. אני צריכה כבר מישהו שיבין אותי. מישהו שידע מה לתת לי ואיך להקל.

כרגע אין אף אחד שיודע איך לעזור. אני מדברת שפה אחרת. שלא מבינים. וזה עול בשבילי. ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר מסתבכת עם עצמי ועם השפה הזו שאף אחד לא מבין. 

מנסים לעזור אבל לא רק שלא עוזרים, אלא גם מקשים. הם לא מבינים שהם עושים דברים לא נכונים לי. הם לא מבינים שהם מזיקים. אבל הם לא מקשיבים. לא אכפת להם. הם בטוחים בדרך שלהם, אז אני נשארת לבד ועם הבעיות שלי ומנסה להציל את עצמי אבל אני לא מצליחה.

אין לי איפה להיות. בבית יש לי אזורים שמצדי הם מסומנים כקו אדום, ואני ל