אשמה,
זה גבר או אישה?
אני מרגישה שזה אישה
אשמה מובילה אותי בחיים
מוליכה אותי שולל.
אשמה היא שאחראית לרגשות
העזים שיש בתוכי
אשמה שלא עשיתי כמו שצריך.
שלא הלכתי בדרך הוריי
אשמה שיצאתי בשאלה
אשמה ובושה שאני הולכת לעבודה בשבת
אולי זה בראש שלי
אבל האשמה מנצנצת לי מתחת לדלת
דופקת ודופקת
עד שאני פותחת
ונותנת לה להיכנס
נכנסת כרעם מתוך הסערה
ובושה מה איתה
רק מחוללת צרות
נכון שזה בשליטתי
ובמוחי
אבל לפעמים האשמה ובושה יוצאות משליטה
ואני מה עושה?
מתכנסת בתוכי.
יצאתי עם בחור שהכרתי אותן משהו כמו חצי שנה ובאחד היציאות שלנו הוא גרם לי להרגיש רע.
הרגשתי כאילו אבא שלי שוב צועק עלי אומר לי מה לעשות ומטיף לי כמו שהוא אוהב.
הרגשתי רע ולא באלי לראות אותו יותר ועוד יותר מזה אני מבינה למה לא נכנסתי לזוגיות כבר כמה שנים.
כי לא באלי הטפות מוסר ומה שהבן אדם השני לא אוהב בי. לא באלי כמו אבא שלי. אני רוצה בן אדם שיראה את הטוב שלי שבי. לא רוצה בן אדם שמגיב אלי בצורה כזאת. לא רוצה!.
הבנתי כל כך מהר באותו רגע שאני מפחדת להיכנס לזוגיות כי הוא יתנהג כמו אבא שלי.
אבא שלי עקשן, פסיבי בבית, אקטיבי בעבודה, מעדיף את
עבר לי הרבה השבוע, עברתי הטרדה, הגעתי למצב שלא באלי לרקוד יותר, יצאתי לדייט, וקיבלתי דחייה, הרגשתי ושב פעם לא ראויה, הרגשתי חלשה.
היה לי הרבה השבוע בלשון המעטה.
הלוואי שכל זה יגמר ויום אחד אצחק על זה בקול עם קוקוס ביד באיזה אי נידח.
כי לפעמים כל מה שבאלי זה לברוח, לחיות במקום אחר, לנדוד, לעוף העיקר לא להיות במקום שלא עושה לי טוב. הלוואי שהייתי מצליחה להקיף את עצמי ברק אנשים שרוצים בטובתי. לפעמים זה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.
הלוואי ושהיה לי שבוע טוב הלוואי! כי בינתיים השבוע מתחיל לא משהו.
אני לא מבינה
למה אחותי שהיא בת 16 חייבת לחשוף את חלקי הגוף שלה?
למה בגיל כל כך צעיר?
מה בגלל חסך?
בגלל שההורים שלי שמרנים?
מה בגלל שהיא מרגישה חייבת?
כי כולן בבית הספר ככה?
כי הן מרשימות את הבנים בכיתה?
כי הן נחשבות ״בוגרות״?
זה הזוי בעיניי...
לפעמים אני מרגישה שאני יותר מידי.
יותר מידי לבנות שלומדות איתי במכללה.
לחברה שאני מנסה להפריד כוחות ממנה.
לאבא שלי.
לעצמי.
כאילו בהתחלה הכול טוב ויפה ואז מגלים את האישיות האמיתית שלי ואז עוזבים.
היתה חברה מהתואר שהתקרבנו ממש.וסיפרתי לה דברים שכאבו לי.
ובאתי אליה והיה לנו כיף והיא פשוט התרחקה.
רציתי לדבר איתה על זה אבל פחדתי שהיא תחשוב שאני חושבת יותר מידי.
אני תמיד חושבת. תמיד. אבל לפעמים קצת יותר מידי.
אני פשוט מאוד רגישה.
בקיצור אני יותר מידי ולא מצאתי את הבן אדם שמכיל אותי חוץ מאמא שלי. והכלבה שלי.
האם מה שאנחנו מרגישים זה באמת נכון או שזה פשוט איך שאנחנו רואים את הדברים?
אני לאחרונה התחלתי לחזור למחשבות יתר, מה שנקרא: overthinking
אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה
אני נתקפת בכאב כזה בלב
כשאני חושבת על הדברים
אני מרגישה שאני מצליחה להכניס את עצמי לסטרס ולשמור את זה בבטן ולא לשחרר
לגרום לעצמי דופק מהיר
לא יודעת אני קצת מרגישה חרא.
צריכה חיבוק.
אני מרגישה שאני צריכה להתרחק
כל עניין הלוויה השבעה והניחום אבלים היה יותר מידי
הייתי נוכחת יותר מידי
אני חייבת להתרחק כדי לשמור על עצמי
אני מרגישה שאני יותר מידי בפנים בבלאגן
לא רוצה להיות שם
רוצה להיות בבועה שלי בשקט שלי
אני מרגישה שאני נפגעת מזה
אני חייבת להתרחק כי אני עלולה להיכוות
זה עושה לי מועקה בלב
וקצת קשה לי לנשום כואבת לי הבטן ואני לא מרוכזת
עדיף שאתרחק .
היה לי שבוע קשה.
שבוע של הלוויה, חגיגה, מסיבה, שבעה, לימודים, שבעה, חוסר שינה.
אני מרגישה שעברתי רכבת הרים. כזאת שמצליחה לשנות את המצב רוח שלי.
אני מרגישה יותר עצבות בלב.
מרגישה שגם אם אני שמחה עדיין נשארת בי עצבות
מרגישה שאני מכילה הרבה.
ולא מרוקנת.
לא מצליחה.
מרגישה שיש בי אהבה לתת.
אני מנחמת.
מלטפת.
מחבקת.
ואני טובה בזה.
קיבלתי מילים טובות.
אבל עדיין קשה .
בהלוויה התפרקתי.
לא יודעת למה אבל התפרקתי לחתיכות.
והיה לי קשה לחזור חזרה.
אחרכך בשבעה אספתי את עצמי והצלחתי להתעשטת ..
ובלימודים כמעט ולא נגעתי כי לא הצלחתי להתרכז
וחגיגה ובריקודים אני הולכת כי באמ
כולנו מחפשים אהבה.
מחפשים שיראו אותנו.
מחפשים את עצמנו ברחוב, ברכבת, בתחנה.
כולנו חושבים שאנחנו הדמות הראשית של הסרט שלנו.
כולנו חיים בתוך הבועה שיצרנו.
אנחנו מחפשים , בודקים, חושבים יותר מידי, מחייכים, עצובים.
כולנו לפעמים רוצים את העצבות , כדי להרגיש משהו מעורר מחשבה.
כולנו שמים אוזניות ברכבת מדמיינים שמצלמים אותנו לסרט חדש.
כולנו לא מצפים שיקרה לנו דברים רעים.
כולנו נולדנו תמימים ,
טובים,
כולנו אנשים חיים.
תזכרו שמישהו לידכם עובר דברים רעים וטובים כי אלה החיים.
אז תנהגו בעדינות עם אותם אנשים כי בסוף אנחנו שבירים.
תודה שקראת.
יש פוסט המשך.
אני חייבת לפרוק שהתעצבנתי על אבא שלי
הוא שאל איפה אני יוצאת ואמר לי שאני חייבת לענות ואני לא הולכת עד שאני אומרת לו בדיעבד זה היה בצחוק
אבל אני לקחתי את זה קשה
והתעצבנתי וצרחתי עליו
שזה לא עניינו ושלא ישאל אותי לאן אני הולכת
כל כך כעסתי
ואני מצטערת אבא
אני יודעת שהיתנ כוונה טובה
אבל אני לא ראיתי את זה
אבל אבא שלי הוא כזה
צוחק על דברים שהם קצת קשים לעיכול
ואני הגבתי לא בהתאם לסיטואציה
אבל באיזהשהו שלב נמאס לי
שהוא כל הזמן כאילו מנסות לדלות מידע על אולי אם אני יוצאת עם מישהו
הוא לא שואל אותי כמו אדם נורמלי אם אני יוצאת עם מישהו
הוא ינסה לדלות ממני מי
קורם כול חייבת לפרוק קצת:
בחורה שלומדת איתי שהייתה נחשבת בעיניי לחברה . סיפרה לעוד אנשים שאין לי חברים. עכשיו מה ? חשבתי שאני מספרת לה דברים והיא לא מפיצה את זה לכולם . אני מעולם לא אמרתי סודות שלה. ממש מעצבן אותי הקטע הזה. אז מה אם אין לי חברים. ושעברתי הרבה תקופות מבלבלות וקשות ורעות שלא היו לי חברים. למה להפיץ לכולם שאין לי חברים. זה מרגיש לי לא חברי בכלל.
אספר קצת על היום שלי:
הייתי בלימודים והיה אמור להיות לי שיעור אבל הברזתי לים והייתי על הזום במקום בשיעור. הייתי בים, אכלתי היה לי רגוע. ישבתי קצת והסתכלתי על אנשים מקפיצים כדור. ו
