בלונדי11

אני כתבתי פה הרבה פוסטים, חלקם היו בעיות שטותיות, אני מודה. 

כל פעם מצבי מדרדר אחרי שיפור, ואני לא יודעת למה זה קורה. יש לי טוב בחיים, אני לא מכחישה אותו אך הראש שלי בוחר להתמקד דווקא בדברים הפחות טובים. כל הטוב שיש לי כרגע תמיד עולות לי מחשבות שהטוב הזה עלול להיות בסכנה. אתן דוגמה: אני כרגע בזוגיות טובה ובריאה, ועולות לי מחשבות שזה יכול להיגמר מסיבות כאלה ואחרות, ושוב אהיה לבד. קשה לי להיפתח וליצור קשרים, כל הקשרים שיש לי זה קשרים שאנשים יצרו איתי ולא אני איתם. אני מנסה לעשות הכל: לחשוב על הטוב, לקרוא ספר, לרשום מחשבות, שום דבר לא באמ

עד עכשיו שיתפתי כאן דברים שקשורים בעיקר לחיי החברה שלי והשירות הלאומי שאני עושה, אבל עכשיו אני מרגישה צורך לשתף במה שהולך בבית שלי, במשפחה... חשבתי הרבה זמן אם כדאי לי לשתף, אבל העובדה שהכל פה אנונימי נותנת לי קצת ביטחון. 

אז ככה, בשירות הלאומי עברתי למקום חדש בתוך הבית חולים, עכשיו אני במקום יותר טוב בשבילי ויותר מרגש - יוצא לי לעבוד עם מתנדבים שמגיעים לעזור למטופלים בעיקר מבחינה רגשית. העבודה הזאת סופר מרגשת אותי והתחושה הכללית שלי השתפרה בהרבה - עד לא מזמן. והפעם הבעיה היא לא במקום השירות, אלא במקום שכולם צריכים כביכול להרגיש בו בטו

קשה לי אפילו לתאר את התקופה שעוברת עליי, אנסה בכל זאת... 

אז ככה, אני עושה שירות לאומי בבית חולים בתפקיד משרדי, ואם חשבתם שאני מתכוונת לתפקיד בקבלת חולים או בעזרה לחולים - זה לא. אני מרגישה שיש לי את התפקיד הכי פרמיטיבי והפחות חשוב (לא אגיד שלא חשוב בכלל, אבל עדיין). אני במשרד שאחראי לעובדות משק (נקיון) ועוד כמה דברים כגון כיבודים להרצאות וכנסים בבית החולים, החלפת וילונות, דירות אירוח למשפחות של חולים שמגיעים מרחוק וכאלה. אמנם אני במשרד בלי קבלת קהל ומטופלים, הכל מתבצע באמצעות שיחות טלפון, ועדיין אני מצליחה לפשל שם ולעשות מלא טעויות, כ

כבר תקופה יחסית ארוכה שלא כתבתי פה שום פוסטים, והסיבה לכך היא שיצאתי מהמצב שהייתי בו - מצב של פחדים וחששות כל הזמן, מצב של עצב ולפעמים אפילו בכי בלילה, מחשבות מטרידות... ככה לפחות חשבתי. בשבוע - שבועיים האחרונים אני חווה משהו מאוד מוזר ומטריד בו זמנית. לא מזמן התחלתי שירות לאומי בבית חולים, ואתמול למשל באתי בבוקר עם כאב ראש חזק כי לא ישנתי חצי לילה בגלל שבכיתי... אני חושבת שזה בגלל שלא הצלחתי למצוא חברות שם, אני בודדה כמעט כל היום כי אני בתקן משרדי שאם המזכירה הראשית לא מגיעה, אני לבד במשרד כמעט כל היום. אני חושבת שהגעתי למצב הזה בגלל

אני מניחה שיש פה אנשים שזוכרים אותי מהפוסט הקודם שעשיתי פה על החשש שלי להישאר לבד.. עברה תקופה, התחלתי לעבוד עם עצמי ולהגיד לעצמי שמי שבאמת רוצה להישאר בחיי - ישאר לא משנה מה יקרה. ומי שלא - לא שווה את המאמצים והכוחות שלי. העבודה הזאת עם עצמי עזרה לי ממש, שבוע בערך שלא היו לי ירידות פתאומיות במצב הרוח, והמצב שלי השתפר - לפחות ככה חשבתי. עד לא מזמן. 

אני חושבת שכולם שמעו על האסון הנוראי שקרה בכביש הערבה לפני שלושה ימים, ונהרגו בו שני אחים. העניין הוא שאחת ההרוגות היא ילדה מהשכבה שלי, וכששמעתי מאחד החברים שהיא איננה עוד - הייתי בהלם, כל

המקרה שלי יחסית מסובך, אך אנסה להסביר בכל זאת.. אז ככה, הרבה שנים לא היו לי חברים, רק חברה אחת שהיום אנחנו בקושי בקשר.. אני ילדה די ביישנית ולא נפתחת בקלות לכל אחד, ובגלל זה הרבה זמן לא הצלחתי להכיר חברים בבית הספר, ואם כן היו לי הם לא היו אמיתיים, בסוף היינו מנתקים קשר מסיבה כזאת או אחרת... השנה אני באמצע כיתה י"ב ורק השנה הצלחתי להכיר ידיד טוב וחבר שלו שגם בקשר יחסית טוב איתי, אך כיוון שהשנה זאת השנה האחרונה בתיכון אני מפחדת שכל זה יגמר ואני שוב אשאר לבד.. במסגרת חדשה של השירות הלאומי אני חוששת שלא אצליח להתחבר לאנשים ואם כן ייקח לי