טלי69

אז שוב חג ושוב אני לבד. תקופת החגים ממש קשה לי במיוחד שאני מוזמנת למשפחה, אבל זאת משפחה שלא ממש תומכת. אז אני מנסה לעזור במטבח כמה שאני יכולה אבל עדיין סופגת עלבונות בגלל הסיגריות שלי שעליהם אני לא מוותרת. מכורה. 

😪

אז התקבלתי לעבודה חדשה ולא רשמתי בטופס 101 על הקיצבה שאני מקבלת מביטוח לאומי. אני לא מסתירה את זה אבל גם לא מספרת או משתפת בדרך כלל. אמא שלי שוב אמרה, למה את משקרת??? צודקת לגמרי, רשמתי הודעה ב 2 לפנות בוקר לרכז שאני מקבלת קיצבה ולא ציינתי את זה. מקווה שיענה בבוקר. 

אני צריכה להתבייש בזה שאני מתמודדת נפש??

אולי כדאי לי לוותר על הכל ולעבור להוסטל. אבל אני לא רוצה את החיים שיש בהוסטל אז אני סובלת. 

אמא שלי בוכה עליי. כל מה שפחדה התגשם. הגעתי כבר לגיל 49, בלי זוגיות בלי ילדים ובלי עבודה. המחלה לקחה ממני הכל ולא ניצלתי את ההזדמנויות שהיו לי עד עכשיו. נותרתי לבדי ובודדה. ?

פעם היו לי חברים. פעם הייתי יפה מוצלחת ומקובלת. פעם הייתי אהובה, אבל עכשיו כל מה שאני שומעת זה חולת נפש את צריכה אשפוז....?

סוף סוף הולכת לראות הוסטל שבוע הבא. הבעיה שאני לא מצליחה להירדם בלילות. זה ממש מתסכל. אז מפחדת שלא אקום בזמן ואפספס את הפגישה. לא יודעת אם זה הרגל כבר שאני לא ישנה בלילות או שצריך דחוף רופא. אולי אני לא מאוזנת??? התקשרתי למרפאה והם קבעו לי תור רק לחודש הבא לצערי ואמרו לי תסעי לבית חולים. 

ההוסטל בעיר אחרת. אני קצת חוששת מזה כי... זאת עיר שאני לא מכירה. מצד שני מלאת תקווה להתחלה חדשה, אנשים וסביבה חדשה. שונה ממה שאני נמצאת בה כבר 20 שנה וסובלת. המטפלת שלי גרועה, צוחקת עליי, פוגעת בי...

אני מבולבלת וחסרת אונים מהיחס הזה שאני מקבלת מנותני

אז השכנים מדברים. אומרים עליי חולת נפש ומשוגעת. לא מצליחה לישון ולתפקד. מחכה להוסטל כבר התייאשתי ואמרתי לעוסית שאני מוותרת. היום רשמתי לה שאני בכל זאת רוצה ובטח לא תענה בבוקר כי מי אני בשבילה בכלל. היא צוחקת עליי בפרצוף. מיואשת חושבת להתאשפז לכל החיים!

אמא שלי עברה התמוטטות עצבים בגללי ואני קיבלתי עונש מלמעלה. מחלה שאני מתמודדת איתה כבר 22 שנה. חיים קשים

בא לי לארוז תיק באמצע הלילה ולהתאשפז. לא יצאתי מהבית כבר 3 שבועות. ???

אלוהים אוהב אותי. הוא רואה כמה אני סובלת

אז התחלתי לחפש דירות, סוף סוף להיות עצמאית ובגיל 48 סוף סוף לעזוב את בית ההורים הקשישים. להפסיק את ההתעללות הנפשית שאני עוברת... מרגישה כמו אישה מוכה. אני מבינה אותם, הם כבר מבוגרים וצריכים את השקט שלהם, אבל קודם אני. אני צריכה גם את הפינה שלי. גורל אכזר. אצטרך כסף, כנראה שעם תואר ראשון אעבוד בניקיון אבל זה שווה את זה. קודם אני והלב שלי. מקווה שתחזקו אותי בהחלטתי ותאחלו לי הצלחה

כמה קשה שנים לא לקבל איזו מילה טובה, להיות לא אהובה. כל הזמן לשמוע דברים שליליים עליי. היום אמא שלי אמרה לי באנגלית please  והתרגשתי ממש. מישהו מדבר אליי יפה. התרגשתי וכעסתי על זה שהתרגשתי. למה לא מגיע לי אלוהים יחס טוב ולהרגיש אהובה. לא חסר לי כלום לא יופי ולא חוכמה. גורל אכזר. לפני שנים היא אמרה שאני מאוד קשה וקשוחה. אולי בגלל זה אין לי זוגיות. אני בעיקר עצובה על מצבי. לא יודעת מה לעשות ובוכה. כל לילה בוכה. אולי כדאי לגמור עניין אבל מה אז... אין מחר... אני לא יכולה לעשות את זה להורים שלי.