בגן הכוכבים שבשמיים מישהו שומר עלייך שומר ומחייך בגן הכוכבים שבשמיים קוטף עכשיו פרח בשבילך

ניסיתי לחזור ללימודים.. לא באופן פורמלי.. אותם לימודים שאתה ועוד הרבה ילדים שנפלו בקרב על המולדת, לא תזכו ללמוד.. לא נרשמתי לשנה הקרובה, רק רציתי לחזור ולקרוא את הספרים, לשנן קצת כרטיסיות מהפסיכומטרי.. לנסות להמשיך הלאה, להיות נורמלית.. לממש את מה שאתם נלחמתם עליו.. לנסות ולראות אולי יש בי כוח פנימי, לנסות להגשים את עצמי.. משהו.. משהו קטן שיעזור לי להמריא.. אבל זה לא באמת התאפשר.. האותיות בספרים התבלבלו לי.. העיניים התרוצצו ללא מנוח, דבר לא נקלט במוחי, המחשבות משתלטות, שילוב של ריטאלין וקלונקס כנראה זה לא הדבר הכי חכם.. התחלתי להזות דברים, לשמוע רעשים, לנשום בקצב מהיר.. הפכתי חסרת סבלנות ועצבנית עד כדי כך שהגעתי לזה שפשוט קרעתי כמה דפים מהספר.. בלי כוונה, אני נשבעת. פשוט בושה. פרה חסרת שליטה. הינה, אני במשקל תקין, הינה אני אוכלת כמו שני אנשים נורמליים.. אז למה? למה המועקה הנפשית נמשכת? למה אני צריכה לקרוא כל שורה ארבעים פעם ועדיין לא להבין מילה.. זהו? נידפקתי? אני חסרת תקנה? אני חולת נפש בלי ריפוי? התחלתי לבכות, בכי שלא יכולתי לעצור, עלו לי זכרונות.. וקשיים.. הבטחות שווא.. ובעיקר הידיעה הברורה שאני סתם מתאמצת.. אני נופלת כמו לבור ללא תחתית.. כבר הרבה זמן שאני במצב של נפילה ואין בי את הכוחות לתפוס קצה חוט ולהתחיל לטפס החוצה.

הרגשתי שאני חייבת לצאת.. לפגוש מישהו, אצלו אוכל לבכות בקולי קולות.. הוא לא יוכל להגיד לי את המילים המעצבנות " הכל יהיה בסדר".. גם בדר"כ אני ממש לבד שם.. אני הציפורים, ודממת המתים. אז לבשתי על עצמי סחבות, משקפי שמש וכובע שמש ענק, בידי פאלפון עם סוללה מתרוקנת, סיגריות וכדורי הרגעה. אז נסעתי אל האבן האילמת.. ישבתי קצת.. זעקתי.. אבל לא בקולי קולות.. לצערי לאור המצב לא הפסיק זרם מבקרים.. שמבחינתי לא היו רצויים שם. רציתי את השקט שלי, כן, בבית קברות. זאת המציאות שלי כבר כמה שנים. התעצבנתי, ממש.. מעין התקף בלתי נשלט, קמתי ודרכתי על הקטטוס הכתום, ריסקתי אותו לגמרי. הרמתי את ראשי, שמעתי מעין קול מוזר.. מאופק, חזק, אך שבור.. ראיתי חייל, עומד ומצדיע.. אל עבר חלקת אדמה ומעליה אבן. השתתקתי.אני כלום. אני שום דבר.. אני צריכה למות ולהפסיק להתבכיין כל היום. אני מצטערת שחזרתי לכאן.. להתבכיין לכם ולגרום לכם להרגיש חרא כאילו לא מספיק חרא לכם.. כאילו המומחים כאן באתר לא מתמודדים כל היום עם מליון כמוני, מתוסכלים ומתסכלים.. שסוחבים עליהם ארגזים של בעיות.. אוף.. אני פשוט מצטערת!!!!!!!!