פנינים

יש בי צד מפותח מאוד שהוא פתוח, סקרן, ללא גבולות, מעיז, אוהב אדם, אמפטי, דוגרי, בלתי אמצעי, מלא הומור אישי ושמחת חיים צוהלת.

סוג של צבריות יפיפיה בעיני. יש בי צד מאוד ישראלי. 

גימל מעירה שהצד הזה שלי מאוד מזכיר את אמא שלי, שמתחילה לדבר עם כל אחד בגובה העיניים. כן, זה נכון. הרבה לקחתי מאמא שלי, למרות שכל חיי אני מנסה להיבדל ולהתרחק  ממנה, וכבר כתבתי על זה.

אני לא רק עיני אריה, רושף מבטים, אל תתקרבו אליי, ללא חברים, כועס ומנוכר, mad dog, ו- don't fuck with me. 

זה אני וזה אני. 

אז חזרתי כעת מגיחה רגועה ונינוחה מחוץ לבית (לקחתי היום day off ונחתי וישנתי בצהריים, והיה כיף ושחרור גדול), והיא היתה משובצת פנינים של אינטראקציות קטנות ויפות עם אנשים לא מוכרים. 

אני נוסע באוטובוסים. יש לי "חופשי חודשי" ומבלה בהם כל יום מ"חמשת" הלוך לעבודה וחזור (בד"כ 2 אוטובוסים). 

בהלוך, אני נרגע, נהנה מהמיזוג, ומשאיר לנהג להתמודד עם עומסי התנועה. נהיגה עירונית בדרך כלל מלחיצה אותי ומוציאה ממני אנרגיות שליליות, ואני מעדיף שלא. 

בחזור, אני ברוב הימים עושה תחנה בין שני האוטובוסים, נכנס לסניף שופרסל שלי, ואח"כ נסחב הביתה עם שקיות. הכי עממיקו. ואני מאוד מחובר לזה. 

אני נאמן לסניף שופרסל הזה כבר שנים. תמיד משלם בקופה לשרות עצמי, בקצב שלי. אף פעם לא מרמה. אחראיות המשמרת והקופאיות הותיקות שאחראיות על הקופה בשרות עצמי (רובן מחבר העמים), מכירות אותי, סומכות עלי, מקבלות אותי בחיוך. אני מרגיש שם כמו בבית. 

לא תמיד זה היה כך. לפני שנים היו לי תקופות שהייתי עצבני רצח, וכל מילה שלא באה לי טוב, עוררה בי תגובה כועסת, אלימה, קולנית. בצ'יק אנשים קולטים שאתה חמום מוח עם פתיל קצר, ומתרחקים ממך. אני עם עיני אריה. משחרר נהמה וירטואלית וחושף שיניים. יאללה, בואו, make my day, תנו לי להתפוצץ עליכם, יש לי בטן מלאה תיסכולים, רעל וכעס, ואשמח לשחרר אותה עליכם, קורבנות מזדמנים שלי. היו לי כמה קטעים כאלה במיוחד בתורים בסופר ובבית מרקחת (לקנות פלוטין). 

מצד שני, יש לי צד שני. ומי שקצת מבין בבניאדם קולט מהר שאינני איש רע מיסודו, ורק צריך לדעת איך לגשת אליי, ועדיף לא להתקרב כשאני בקטע כעוס ומנוכר. 

יש לנו גם אוטו. אחלה אוטו, suzuki baleno מודל 1999, שקניתי מליסינג בדיוק ביומולדת 7 של בן, לפני כ- 13 שנים. האוטו אצל יוד בתי האהובה, והיא נוסעת בו לעבודה. היא משלמת דלק, ואנחנו משלמים ביטוחים ותיקונים.

עשיתי איתו שתי תאונות באשמתי, בשתיהן נרדמתי על ההגה בצהרי יום, עם שמש בעיניים, בעמידה לפני רמזור, ובמהירות אפס, דפקתי את הטמבון של האוטו שלפניי, פעם ועוד פעם עד שהתעוררתי. לא נראה לי שהשסי נדפק, אבל על האוטו הזה לא אקבל כיום יותר מאלפיים – שלושת'לפים שקל, כשאמכור למגרש חלפים (המוסכניק שלי הוא גם בעל מגרש כזה. איש יקר ונדיר).

מעדיף לא לנהוג if i can help it. עד לפני כמה חודשים יוד היתה מביאה לי את האוטו בימי שישי והייתי עושה איתו קניה שבועית ביינות ביתן עם גימל. הייתי נלחץ ומתעצבן, וממש לא היה כיף לגימל להיות איתי כשאני ככה. גם כך we hardly get together .

בחודשים האחרונים אני נמנע מזה, ומסתפק בקניות קטנות בשופרסל שלי במהלך ה"חמשת". בשישי אני נשאר בבית, לא נלחץ ולא ממהר לשום מקום, סוליקו, עם הריצות והאוכל והיין האדום שלי, וישן הרבה, וקורא עיתונים. בסבבה שלי. בחדר שלי. או קיי. 

עכשיו אסגור את המעגל של הפוסט הזה, ואספר אנקדוטות נחמדות מהגיחה קודם. 

נכנסתי למכון צילומי שיניים, והמקום שומם, רק פקידה צעירה יושבת לה. מעבר לעניין האינסטרומנטלי, גיליתי בה גם עניין אנושי, אישי. קלטתי אצלה משהו. שאלתי "מה ?" והיא לא התייחסה. בעבודה זה קורה לי הרבה. אני קולט מצב רוח של אנשים לפי מבע הפנים, ומגיב, מתייחס, כאילו יש בינינו יחסים קרובים. אח"כ היא החמיאה לי שאני נראה צעיר מגילי. כל חיי קיבלתי תגובות כאלה. עכשיו זה גם מחמיא לי. אז סבבה. 

אחד הקטעים הכי נוגעים וספונטניים שחוויתי, קרה בעבודה לפני כמה שנים. היתה לי התכסחות עם חברה לעבודה בת כארבעים, אם חד הורית מחוספסת, לביאה. אמרתי משהו והיא נדלקה, והתייחסה אליי בביטול בנוכחות חברים אחרים לעבודה. "יאללה, יאללה" כזה, ויש לה פה ג'ורה, אללה יוסטור. אף אחד לא מתעמת איתה. אבל במצבים כאלה הדם רותח לי בעורקים, ואינני רואה ממטר. השבתי לה באותו מטבע, ואף ערסי / ארסי ממנו. נרשם סוג של תיקו מכובד.

אחרי כמה דקות, ניגשתי לעמדת העבודה שלה ובארבע עיניים התנצלתי, ובמחווה ספונטנית לגמרי, לקחתי את ידה בידי ונישקתי לגב כף ידה ברוך, משל הייתי ג'נטלמן פולני. היא העריכה את המחווה, וקלטה שהיא באה ממקום טהור ואמיתי. זה היה רגע מהמם של אינטימיות. מאז שוררת בינינו חיבה והערכה רבה. 

בסופר שמתי עין על שני חבר'ה צעירים, בני עשרים וקצת כאלה. בחור ובחורה. לבושים זרוק, שיער מגודל. הבחורה מאוד רזה, עם תוי פנים בולטים ודי כעורים, אבל לשניהם עיניים ירוקות יפות. נראו לי כמו אח ואחות קטנה. אני אוהב אנשים צעירים. כשנפגשנו שוב ליד הלחם, שאלתי אותם "אתם זוג או אח ואחות ? יש לכם עיניים דומות". הם היו המומים מפנייתי הישירה. לא השיבו לי, והתרחקו ממני. שאלתי שוב, והבחור הפטיר "זוג, זוג". אני יצרתי מגע איתם מתוך אהבה, וגם אם זה לא בא להם טוב, כסוג של חדירה לא מוזמנת לפרטיותם, נשארתי בהוויה חיובית, אוהבת. 

בירידה מהאוטובוס, הנהג לא פתח את הדלת האחורית. מאחוריי עמדו עוד כמה נוסעות, שנראו עובדות זרות. הנהג אפריקאי צעיר. באה לי יציאה לא מתוכננת, וקראתי לעברו "פתח לנו שער… בבקשה". "פתח לנו שער", זאת תחינה מרגשת לאלוהים, שלקוחה מתפילת "נעילה" ביום כיפור. חייכתי לעצמי. אף אחד, כנראה, לא הבין את ההומור. לא חשוב.

כשם שלא חשוב כמה אנשים יקראו מה שאני כותב, כמה יעריכו, כמה יאהבו.

אני אוהב את הקול שמשמיעה מחיאת כף יד אחת.