אנונימית85

מישהי הייתה או נמצאת עכשיו בטיפול במרפאת הדרים בכפר סבא או הנוטרים ברעננה ? ואפשר להתייעץ?

אז הכל התהפך, ולא דווקא לטובה. השבועיים האחרונים מלאים בעצב. לא כעס, לא שנאה , לא אשמה, פשוט עצב.. עצב ואדישות..אפילו קצת אבל. רק אוכלת ואוכלת, לא בבולמוס, מן אכילה כפייתית כזאת. כל מה שרואה במטבח - אוכלת. לא מבינה למה זה קרה פתאום ואיך . רעבה, צמאה, שבעה, מלאה, עייפה,, שמחה, עצובה, קמה בבוקר, רגע לפני השינה- רק אוכלת ואוכלת. אוכלת. לא מקיאה. אוכלת. ולא עושה ספורט. אוכלת ונשארת אוכלת. מתגעגעת לימים האלה שהייתי יכולה להרעיב את עצמי. שלא הייתי מרגישה צורך לאכול והייתי מסתפקת במועט. מתגעגעת לשליטה, לתחושות הכוח והחוזק. כמה שהגוף היה עעוד...

אין אחד שלא מחכה לסוף השבוע. כולם מחכים לו, כולם מצפים לו. סופרים את הימים עד שיגיע. בשביל כולם סופש הם ימים של בילוי, ימים של מנוחה, ימים של רוגע, ימי כיף, ימים של להעיף תראש. ימים מלאים באוכל , חברים ,במשפחה, כיף וצחוק. פעם אני גם הייתי אחת מאלו, שרק חיכתה שיום חמישי בערב יגיע. בוקר יום שישי היה מלווה בציפייה לערב, לפגוש את כולם, לטעום מאכלים חדשים ,לשבת ,לשחק או לדבר על השבוע האחרון. היום אני רק מחכה שהסופ"ש יעבור. כל הדברים הנפלאים האלו שהסופש מביא איתו מפחידים אותי ,מלחיצים אותי גורמים לי להיות עצבנית. פשוט שלושה ימים שהמפלצתעוד...

מישהי מכירה דיאטנית או / ופסיכולוגית באזור המרכז ( שמתמחות ומבינות בבולמיה והפרעות אכילה )? או מרכז להפרעות אכילה ללא אשפוז ולא בתל השומר ?

אני אוהבת אותה וגם שונאת אותה. אני כל הזמן חושבת עליה ותמיד מנסה להוציא אותה ממחשבותיי. כשהיא לא איתי אני מתגעגעת אליה וכשהיא איתי אני רק רוצה שתלך. אני אוהבת אותה כמעט יותר מהמשפחה וחברים והכי הרבה שונאת אותה. היא חשובה לי כלכך, סביבה אני מארגנת לי את הלוז היומי, היא פשוט שתלטנית. אני צריכה אותה כל הזמן – אבל בעיקר צריכה שתצא ממני. אני רוצה אותה ממש אבל הלוואי שלא הייתי מכירה אותה מההתחלה. אני קוראת לה – והיא באה. אני לא קוראת לה- היא באה. היא הפחד שלי. היא הנחמה שלי. היא זו שמלחיצה אותי. היא כדור ההרגעה שלי . היא זו שנועוד...

לפני החג- אני שומעת את ההמולה שברחוב. כל אחד ממהר בדרכו להספיק לקנות עוד קינוחאו מאכל אחר. אולי גם מתנה או פרח למשפחה. כולם מתרגשים ומתכוננים לקראת החג. לא סתם חג, חג של התחלות חדשות, חג של שינויים ושל ניקיון. חג שמאפשר לשנות מסלול, לקבל החלטות חדשות , למצוא כיון חדש.להתחדש, להתעצם. אני מסתכלת מהחלון על כל אותם אנשים רצים ,ממהרים ,חושבים, מתכוננים ,ורק הלב שלי סגור. אטום. לא מתרגשת מהחג, אפילו קצת חרדה ממנו. מרגישה רחוק. כל כך רחוק. לא שייכת , לא קשורה. הטיימינג לא נכון. מנסה להתחיל להגיד פרק תהילים, לנסות להתחבר קצת או להתקעוד...

אם יש פה כאלה בני סביבות ה 22 פחות או יותר שאחד מההורים שלהם חולה בסרטן אשמח שישלחו לי הודעה בפרטי..רוצה לברר כמה דברים אם דפוסי התנהגות מסוימים קורים רק אצלנו או שזה שכיח בקרב חולים..

נמאס לחשוב רק על אוכל תמיד, עוד לפני שפוקחת את העיניים. נמאס לסיים חבילות שלמות או סירים שלמים של אוכל. נמאס לחפש איפה להקיא את זה. נמאס לעצור כל שנייה לוודא שאף איש לא עובר במקום שתפסתי עליו בעלות של שנה ולא יראה אותי מקיאה. נמאס להמציא תירוצים. נמאס לראות אותי משמינה. נמאס לראות את המבטים המרחמים והכועסים של המשפחה. נמאס להרגיש מדהים אחרי כל הקאה. נמאס להרגיש נורא אחרי כל הקאה. רוצה שיחבקו אותי, רוצה שיתרחקו ממני. צורחת בשקט, רק מי שמבין ויודע את שפת הדממה, יסתכל עלי וישמע אותי צורחת. הלוואי שמישהו ישמע אותי גם מבלי לדבר.עוד...