שליטה??????!

תמיד חשבתי שהבולימיה היא חוסר שליטה מוחלט.
חוסר שליטה שמתאפיין באכילה למרות הרצון לצום, למרות רגשות האשם, והנורא מכל – למרות העלייה במשקל.
תמיד אמרתי לעצמי שאין לי שליטה, שברגעים מסויימים פשוט אוחז בי דיבוק, אבל בתוך תוכי ידעתי שיש לי את היכולת להחליט בכל רגע נתון (וזו גם הסיבה שכעסתי על עצמי כל כך…).

אני כבר כמה ימים לוקחת אנטיביוטיקה, משמע – אני לא יכולה להקיא.
כי אם אקיא, זה יחמיר את המצב ובנוסף – האנטיביוטיקה עלולה לצאת מבלי שהספיקה לפעול.

ועכשיו החלק המעניין….
מסתבר שאם אני לא יכולה להקיא – האופציה של בולמוס לא באה בחשבון!

במשך היום הרי קופצות לי מחשבות בלי סוף:
"בא לי לברוח, לקנות, לאכול, לתזמן כדי שזה לא יפגע בסדר היום שלי, לתזמן כדי שאף אחד לא ישים לב, בא לי לאכול ובא לי לא לעשות כלום ובא לי למרוח את הזמן ובא לי בולמוס טיפשי שאתחרט עליו אחר כך…."

ובו זמנית הקול ההגיוני שלי בא להגנתי ומזהיר:
"את תתחרטי על זה לא כדאי לך, את תשמיני, את תשנאי את עצמך, את תבזבזי עוד יום עבודה, תבזבזי כסף שאין לך… את תכעסי, תתבודדי, תתרחקי, תתנתקי… בבקשה אל תעשי את זה לעצמך, שוב…."

והדבר היחיד שמכריע את הקרב הוא השקר האהוב עלי, שעובד תמיד! ואיכשהו משכנע אותי לזנוח את ההגיון וללכת שבי אחרי ההפרעה:
"רגע, רגע…. למה לבחור?! את יכולה להנות משני העולמות! תממשי את כל הפנטזיות שלך…
תאכלי – תקיאי! מה הבעיה? אחר כך תרגישי נפלא, תרגישי מיצוי, תרגישי חופש, תרגישי מסופקת! יאלה, קחי יום בשביל עצמך, תתנתקי מהעולם, והכל יחזור לקדמותו… הרי להקיא זה כמו להחזיר את הזמן אחורה, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה… מושלם…"

ובימים האחרונים… אי אפשר להקיא אז –
הקול ההגיוני מנצח!
לא יאומן!!!!
כנראה שיש לי שליטה אמיתית לי על המצב…
שקר ההקאה הוא זה ששם לי רגליים.
הקול ההגיוני שלי עדיין קיים, ויש לו הרבה מה להגיד!

הלוואי שהייתה דרך לאסור עלי להקיא לתמיד.