כתבתי לאנה

אתמול נפלתי כמו בהמה על זירויים מסטיקים וקניות. ישר אחרי ארוחת ביניים במחלקה נפלתי על זה ופעלתי מתוך דחף. הרגשתי ריקנות גדולה לחזור למחלקה עם שקיות מלאות וריק בנשמה. ריחמתי על עצמי עד כאב וכשחזרתי האחיות דיברו איתי על הנושא ואמרו לי שזה לא בסדר מה שאני עושה לעצמי ושזה בור עמוק מה שאני חופרת לעצמי כי בסוף זה לא עוזר. המטרה הראשונית הייתה בכלל לצאת לאיזורים טריגריים כמו סופר וקניון על מנת לא להתפתות ולאכול מעבר לתפריט או לקנות מלא דברים. אני שמחה שלא נפלתי לבינג׳ של אוכל, אבל הרגשתי כמו התקף אכילה מיד לאחר מכן ולא ממש הרגשתי שובע. הרגשתי את ה״איה״ של אחרי הבינג׳ לא בגוף, אלא בנפש. לא רציתי בזה וכתבתי לאנה שלי. התנצלתי בפניה על כך שעזבתי אותה ונתתי למפלצת הבולסת את המקום שלה ושהיא השתלטה עליי ועכשיו קשה להביס אותה. במקור, האנה שלי לא הייתה אנורקסיה או משהו כזה. במקור האנה שלי הייתה השגרה האפורה שלה ייחלתי כל חיי, השגרה האפורה הכביכול משעממת שאמורה לשמור עליי מכל רע. העולם הזה מלא בטריגרים שמצד אחד אומרים לנו להיראות כמו הדוגמנית באינסטגרם ומציעים לנו תוכניות דיאטה ושיטות להרזיהה ומצד שני מראים לנו בשפע תוכניות בישול ומוצרים שאמורים להפוך אותנו למאושרים ומלאים יותר. תרבות השפע מטמטמת אותי. הכל מציף והעיניים גדלות. זה קשוח עליי כרגע. אני מקווה שאצליח להגיע לאנה שלי, אבל לא לאנה אנורקסיה, אלא לאפור, למאוזן, לאמצע. לגבולות שלא קיבלתי בתור ילדה , לטוב שיש לחיים להציע ושהם לא על מדף בחנות של 3 ב100. כי הנשמה שלי כואבת אחרי כל קנייה ובינג׳ ואני באמת כבר לא רוצה להגיע לשם.