יום שישי ואני מרחמת על עצמי
יושבת בספסלים מחוץ למחלקה. מעשנת , שותה זירו ולועסת מסטיקים…
מתעלמת מהעובדה שאני מנשנשת את המסטיקים כמו ממתקים אחד השני ברגע שנגמר קצת הטעם פשוט ממשיכה לעוד ועוד…
אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה ריקנות ורחמים עצמיים. מרגישה די בודדה וחריגה, שיש לי משפחה ובגלל הבולמוסים ברחתי מהבית ונשארתי במחלקה. אני יודעת שבבית לא להיט ויהיה קשה, קשה ביותר לשלוט בעצמי, אבל יש בזה משהו מאוד בודד ועצוב לשבת עם עצמך בערב שישי ולהרגיש, פשוט להרגיש את הלבד. זה משהו כזה שלא קניות ולא אוכל יכולים למלא, זה משהו ריק שהאוכל תמיד ניסה למלא, אבל עובדה שהאוכל תמיד יצר את הבולמוסים שיצרו את הבעיות וזה לא הפתרון. הפתרון לא נמצא במקרר במקרה שלי ובטח שלא במטבח של ההורים שלי בבית. פחד עולה בי, מפחדת שיעיפו אותי מהמחלקה… זה יהיה ממש קאט עצוב לחיים שלי ואני ארגיש החמצה וכישלון גמור. מזל שיש לי את הבלוג שימלא אותי מעבר ושיש קהילות תומכות. עולם הפרעות האכילה בודד מאוד, בודד מדי. זה לא משנה אם זה בינג׳ים או צמצומים, זה עולם חשוך ובודד שאף אחד לא מבין אותו.
