אשפוז ביתי הפרעת אכילה
אכלתי ארוחת ערב עם אמא. אוכל שאני אוהבת בתוספת קוביית שוקולד. הרגשתי כל כך ממורמרת ועייפה מעצמי וחוששת. מהר אחרי אכילת הקובייה עלה בי הדחף לעוד ופחדתי מזה פחד מוות. כי נשברתי כל כך הרבה שכבר קשה, קשה להכיל את הנפילות עד כדי כאב. זה כמו גוף זר להרגיל את עצמך לאכול מסודר. אז היצר אמר לי ״עוגה, עוגה״ וכבר דמיינתי את עצמי בולעת ברצף הרים של עוגות ולא מפסיקה. הפחד עלה בי שוב והקולות של ההפרעה ״תטרגרי את עצמך, תטרגרי את עצמך״ משהו בי כאילו רוצה להרוס ולמרוד אבל ההגיון אומר לקחת כדור שינה וללכת לישון. כולי קפוצה, מפוחדת ועייפה, מרגישה נטושה. כולם עזבו והמחלקה סילקה. מה, הם לא מבינים שאני כבר לא יכולה? עוד יום ועוד יום וכבר אין מטרה. זה רק כדי לשרוד ולא לאכזב את אמא אני ממשיכה. חתכתי עכשיו ברגל. ״על עוגות את חושבת? כאילו שלא הספיק לך אתמול ושלשום ולפני שלשום החגיגות שלך על המתוקים והקפואים בבית?!״ אני מתה להשתיק את היצר הזה מתוכי ומתביישת שבחורה בגילי לא מסוגלת להחזיק את עצמה יותר. אז אכלתי שוקולד, דפקתי את כל הבית. מה, לא די לך מפלצת? מתי תלכי ותניחי לי לחיות? אני לא מבקשת הרבה כפי שביקשתי בעבר. פשוט תניחי לי לחיות חיים נורמטיביים. בלי דחפים, בלי יצרים לא מווסתים, בלי קפיצות מאפס למאה, בלי שאיפות לרזות עוד ועוד, בלי משלשלים, בלי ספירות, בלי יריקות של אוכל ובלי קללות. תניחי לי מפלצת, תצאי לי מהנפש. צילקת אותי חזק, הרסת לי את המשפחה, אני כבר לא מסוגלת להחזיק יום עבודה. רק נצמדת לאמא ומפחדת מהבינג׳ הבא. תניחי לי כבר, לא אכפת לי שלא אהיה יותר רזה , רק שזה ייגמר כבר ואוכל להרגיש איך שהוא שלמה.
