מרגישה כמו פח אשפה נטולת ערך

אתמול אכלתי את כל חמשת הארוחות, לאחר שבאותו בוקר גמרתי חצי קרטון חלב לבדי מעבר לתפריט.
נצמדתי לאימי כל היום ואיך לא, היא הלכה לירקנייה, למאפייה ולמקום שמוכר שווארמה מסריחה.
אני ידעתי לאן ההפרעה שלי תוביל והתנתקתי חזק חזק. נצמדתי לאמא ופחדתי לעבור על החוקים עד שאגיע שוב למחלקה. בא לי לחתוך את עצמי על מה שהיה היום, ממש לפני רגע.
על הבוקר עלה בי דחף לזירו ודמיינתי את עצמי מרפרפת בין המדפים בסופר ובוחרת לי זירו קר וקונה את התפריט שלי שוב ושוב ושוב, כי "אם החיים לא מובילים לכלום, לפחות שהאוכל יהיה לי טעים". אז קפצתי שוב לסופר הסמוך לעבודה של אימי וקניתי הר של מעדנים ובקבוקי זירו וכל כך ריחמתי על אמא שלי שצריכה לשלם על הכל וגם שהבאתי לה חלב דל שומן ומסכנה שלי, כבר אין לה שיניים בגללי. אפילו את טיפולי השיניים אין לה כסף לממן בגללי. אני ממש רוצה לחתוך את עצמי שאני כזאת בהמה ומפלצת חסרת מעצורים שישר עפה לסופר ומחפשת פתרון להפרעת אכילה מלופ ללופ. תחבתי לפי מסטיקים, אני כבר עייפה מעצמי. כבר לא רואה בן אדם במראה , רק הר של שומן וייאוש. וותרנית, דחיינית. אני יודעת שברגע שאתחיל לאכול אוכ שאני באמת אוהבת, זה לא יפסיק אף פעם. אבל משהו בי לא מפסיק להכנס לאוכל ולחפש בו נחמה. בא לי לחתוך לעצמי את הבשר השמן ואת מה שנהיה ממני שה"היי לייט" של היום זה הארוחות לפי השעות ומירוב פחד לבינג' אני מוסיפה לי ארוחות ומתנתקת למקלחת. אני ממש מרחמת על המשפחה שלי. קניתי לאמא שלי קפה מתוק בסופר, מאלו שמוכרים בפחיות, לפחות שיהיה לה טעם טוב בפה וקצת סידן שבגללי אין לה. אני מרגישה שבגללי המשפחה נהרסה, בגלל כל התקפי האכילה האגרסיביים שלי, בגלל חוסר האיפוק, חוסר הוויסות, חוסר ההיצמדות לטיפול.
לאן החיים ממשיכים עכשיו? אחרי שהעיפו מהמחלקה. עד מתי להחזיק את עצמי מנפילות כואבות שבהן אתה אוכל עד כדי חנק ובטן ענקית פועמת ובכי שלא נגמר…עד מתי זה ירדוף אותי? לפחות בצמצומים הייתה לכל העניין מטרה ונחישות ודרך כזאת שהייתי צריכה להוכיח שהכל מושלם ועכשיו נשארה בי המפלצת כי אנה הלכה ממני,כי נטשתי אותה לטובת אוכל. אני מתה לאכול עוגה כניסיון, כמבחן. לטעום חתיכה ואחר כך לחזור עם זה הביתה בלי לופ שימשיך עוד ועוד. אני כל כך רוצה להיות מאוזנת עם אוכל ועם קו החשיבה בחיי, שכבר נמאס לי מעצמי וממה שנהיה מזה. "תחתכי את עצמך, תחתכי את עצמך יא שמנה" הקול של ההפרעה מורה לי לאכול ולסבול ואז לחתוך. אבל אני ישר מדלגת ללחתוך, כי זה מה שיש עכשיו ועם זה צריך להתמודד. אני לא מאמינה שנפלתי לעוד לופ של ההפרעה ושאני לא מפסיקה לחשוב על אוכל, לקנות אותו, לאפסן אותו, לבלמס אותו, להכנע אליו ולתת לזה לשלוט בי. כזאת כשלון. אני מתביישת שאני באה עם אמא שלי לעבודה רק כדי לא לבלמס בעבודה ובבית, פשוט איום ונורא, לא נותן לי לחיות בנחת.