אז עזבתי את הדיאטנית לפני כמה חודשים כי היה לי קשה לעמוד מול עצמי במודעות, מול טקס השקילה ובכלל מול האוכל.
עשיתי טעות שעזבתי עשיתי טעות כאשר נשארתי לבד במערכה מול עצמי.
אני רוצה לחזור לטיפול, אבל אני מפחדת לעמוד מול השדים של עצמי אין בי אומץ אין בי כוח להתאמץ.
אני כל כך רוצה לצאת מהסבך ולא כזה יודעת איך.
אני רוצה לחיות.
לא יודעת מה קרה לי, חודשיים בלי בולמוסים אבל עכשיו פניתי לארון ולמקרר ואכלתי אוכל בכמות שאוכלים בשבועיים
היה לי קשה, היה לי מורכב רציתי בסהכ להרגיש שאני קיימת ואכלתי ואכלתי אבל עכשיו לא רק שאני מרגישה חוסר ערך אני גם בוכה מתסכול מבכה את הקלוריות שנוספו.
הרגשה של הטעם המנחם עברה מזמן ואני אבודה שלא לדבר על המשקל...
רוצה לצעוק לעולם שאני כן נמצאת למרות שלא תמיד הנוכחות שלי מקבלת ביטוי ואפילו היום לא הצלחתי לבטא את עצמי בטיפול...
מחר יום חדש ובלילה לילה חדש ואני אוכל ( מלשון יכולת לא אוכל...) לקולות המקטינים, אלך לישון ברוגע כי באמת יש אות
היה לי כייף, היה לי טוב חזרתי מטיפול מייטיב אך לא יכולתי להכיל את שפע הרגשות החיוביים.
פתחתי מקרר ואכלתי, ואכלתי ואכלתי ואכלתי, מרגישה שאני משתגעת ונמאס לי להיות במקום כל כך נמוך, נמאס לי לשאוג מכאב, נמאס לי לדבר באוכל.
רוצה להרגיש נורמלית אין לי כוח לבכות עכשיו לילה אבל לא מסוגלת להזיז את עצמי.
הלואי והיה קסם..
אבל עד הקסם מה עושים חוץ מלהיות מודעים?
איך מצילים את הגוף והנפש מסיוט הבולמוסים, תנו עצה...
