לא להתפוצץ עכשיו מפלצת

העסקתי את עצמי בשישי שבת. לא היה התקף אכילה ארור, תודה לאל!
בקידוש לא ישבתי. עשיתי כלים במקום. אכלתי לפי התפריט ואפילו הספקתי לעשות הליכה ולהתאוורר עם מוסיקה
אבל ההפרעה תמיד בראש ולא עוזבת, כמו קללה! חושבת על אוכל כל הזמן ומחפשת לאכול כל רגע, זה עצוב ודפוק בעיניי.
התחלתי לקחת ארוחות לחדר ולאכול לבד כי עם המשפחה שלי אי אפשר בלי טריגרים. אני יודעת שבעולם יש מלא טריגרים וזה שנמשכתי בסוף ההליכה לסופר ושוב קניתי דברים מלחץ שייגמר לי זה דפוק.
היום היה אמור להיות לי האינטייק אבל הקופה פשוט לא מאשרת לי את הטופס 17 הארור הזה, לא מאשרים! אני מתחילה להתייאש מהאשפוז, למרות שאני הכי צריכה אותו בעולם.
כמה אפשר להתחבא בתוך אוכל והתקפי זלילה, מספיק!
ניקיתי בסופ"ש את החדר שלי, פשוט זרקתי מלא מלא מלא מלא מלא דברים. כמה קניתי בתקופה הזאת, בולמוסים ארורים של כסף שלא נגמרו. היום גם, הייתי בעצבים ולא רציתי להישאר במשרד של אמא שלי ולשמוע את הצלצולים המעצבנים של הטלפון, אז הלכתי לקנות 2 זוגות עגילים וברונזר. במעט הכסף שנשאר לי אני מבזבזת אותו כמו חולה בראש. לא יודעת למה, אני מפחדת כי נשארתי בלי כסף בכלל ואימא שלי אומרת שכל המשכורת שלה הולכת עליי ואין לה כסף יותר. נהייתי בדיחה ארורה שלא נגמרת . מבזבזת את כל הכסף על אוכל ושטויות. אלוהים יודע איזה פרויקט זה היה להיאבק בהפרעה ותוך כדי לסדר את החדר ולהעיף את כל הבגדים והדברים שהיו לי בחדר.
עוד 25 דקות א.ארבע ואני רעבה…אלוהים, למה אני רעבה, שונאת להיות רעבה, זה מגדיל לי את הדחפים 🙁
כתבתי את התפריט מחדש. אני מתה לנצח את הבולמוסים וכבר לא אכפת לי איך, פשוט לנצח אותם לתמיד כי נמאס לי מזה. להילחם בכל כוחותיך נגד הנורא מכל שקורה בכל פעם שאני משחררת את החבל וזה קורה בעיקר בלילה, כשלבד והריקנות גוברת והשליטה מתחילה להירדם והיד הארורה מושטת אוטומטית למקרר או לארונות המטבח. אני מרגישה את ההפרעה הארורה הזאת בכל יום מחדש. כמו יצר ארור שלא יוצא ממני אף פעם וקשה לי לסלוח על זה. אלוהים מלמד אותי איפוק מהו וסבלנות מהי. הגדרתי עד מתי אעשה את התפריט הזה כי יש לי נטייה לרצות לגוון ולהתפזר ולשכוח את המטרה. אני נורא רוצה להתקדם לשלב הבא בחיים, אבל בינתיים אני צריכה לנצח את המפלצת הארורה הזאת כפי שניצחתי בעבר ואני זוכרת כמה ארוך, קשה, מייגע וכואב זה היה. מאוד אמוציונלי לנצח אכילה רגשית כי כשאתה מקשר 4 טון גלידה לעצבות או לגעגוע, אתה לא מבין כמה חמורה הבעיה שלך וכמה הגלידה הזאת היא לא חברה בשעת משבר והיא לא תחבק אותי בלילה או תנחם אותי יותר. מותר לאכול אבל לא להתנחם בזה(מבחינתי, זה משהו שתמיד הייתי צריכה לעבוד עליו). הבטן שלי מקרקרת ואני טיפה מצוננת ויש רעשים בחוץ שמעצבנים אותי ואימא שלי לא מפסיקה לעבוד ואני כבר עייפה, עייפה מהחיים האלה… אני יודעת שעמידה בתפריט הטעים שבניתי לעצמי תעזור לי לווסת את הדחפים ובאמת שאני לא רוצה התקפי אכילה וכל האקט הזה של ההסתרות של האוכל ולצאת כמו עכברוש בלילה ולאכול כמו בהמה, כשאף אחד לא רואה פשוט לא יוצא לי מהראש התמונה הזאת, פשוט לא יוצא לי מהראש. הפחד להיכנע יותר גרוע מהפחד לא להימנע. מעדיפה כבר לא להימנע מראש כדי שלא יהיה התקף חלילה.
שונאת רעב ושונאת את ההפרעה החולנית שלי ושונאת את זה שאני צריכה להיות צמודה לאימא שלי בשביל לא לשבת בבית סתם ככה ושונאת את הרעב המעיק הזה, שלמרות שהגדלתי את התפריט ונתתי לעצמי דברים שאני אוהבת אני פשוט רעבה קיבינימט! איפה ימי ה"זוהר" של האנורקסיה ואיפה אני היום… אני צריכה להכניס לעצמי לראש שלהיות מאוזן עם אוכל לא אומר שצריך להכניס את כל האוכל באותו רגע לפה, אלא לאכול מאוזן ולדעת להתנהל עם זה בחברה ולדעת להתעסק עם זה בצורה מאוזנת ושזה כבר לא יהווה עבורי מיסוך של רגשות ולא של צורך להתפרקות.
בא לי לישון את התקופה הזאת, תקופה נוראית…