אני לא יכולה יותר.
לא יכולה יותר לשמור את הסוד הזה.
הסוד שמכיל את כל הסודות.
את כל החיים שלי.
עטופים בתכריכים ומסיכות צבעוניות למראית עין, כשמתחת רק כאב, סבל וטראומות, הטוב הרע והמכוער שתמיד התעלמתם מהם.
אתם לא יודעים מי אני, אתם לא יודעים מה עברתי, אתם לא יודעים מי פגע בי, אתם לא יודעים כמה פגעו בי, אתם לא יודעים כמה לבד הייתי כל החיים, אתם לא יודעים כמה אכזבתם אותי, אתם לא יודעים כמה רציתי למות, גם אז וגם היום.
אתם לא יודעים מה עושה לי רע ומה עושה לי טוב, אתם לא יודעים שאני מסוגלת לכאוב. אתם לא יודעים אפילו מה אני באמת אוהבת, לא יודעים על שום דבר שאני כותבת.
אתם חושבים שאתם יודעים הכל יותר טוב מכולם, אבל מתחת לאף שלכם נמצא עולם, שאתם לא מוכנים להכיר בו. עולם של כאב וסבל וטראומות מרובות, עולם של יופי, חוזקות ועוצמות, עולם של נפילות ותקומות, עולם של אהבות ואכזבות.
עולם שלם, ששייך לבת שלכם, ואתם – לא חלק ממנו. אבל אתם כן חלק מההשפעה עליו, מאיך שהוא מוצג, נבנה, משתמר, מצטלק על גבי שנים.
אתם חלק מהטראומות והכאבים שנגרמו לי לאורך החיים, וכן, גם אתם פוגעים. גם אתם קשים.
אתם חושבים שהדחקות זה הפיתרון עבור כולם, אבל שכחתם שאי אפשר להדחיק עולם. והוא שם, נוכח וקיים, רחוק מאוד מלהיות מושלם. אבל הוא מחכה, שרק תעזו לפקוח עיניכם ונפשכם העיוורת, להעז, טיפה, לצאת מהמסגרת.
ושלא תטעו, גם אני מפחדת. אפילו מבועתת. אבל אני קוראת לכם, להביט בשחור שבמעמקי הלב, לאחוז יד ביד במורדות הכאב, לעזור להילחם בחושך השואב, לא כאדם לאדם זאב.
אני אוהבת אתכם, ובגלל זה נפגעתי מכם. השארתם אותי לבד. נטשתם את נפשי וגופי להתמודד עם תהומות וסיוטים שלא ברא השטן ואני לא מאחלת אותם לאף אחד. ואתם, אתם יודעים.
עמוק בתוככם אתם רואים, שהכתובת הייתה על הקיר, שביקשתי בי להכיר, שכל החיים אני מנסה להסתיר. אבל זה שם, רק מחכה שתרצו להאיר, לקרוא את הכאב שקורע את הלב השביר, שרק תתנו חיבוק חם ומילה טובה, שתביעו אפילו קצת, אהבה.
אבל אין, הותרתם אחריכם נשמה מדממת ופצועה, וגם אחרי מותה תבואו בתחנונים לקברה, תתנצלו, תבקשו סליחה, וזה יהיה מאוחר מדי כי כבר תהיה בעולם הבא.
