אני3333

הלכתי לפני כמה ימים לפסיכיאטר שלי. הוא מלווה אותי כבר כמה חודשים. תמיד היה זמין בשבילי. אנחנו מנסים למצוא ביחד תרופה שתאזן אותי. עד עכשיו לא כל כך שאלתי שאלות בקשר למה שהוא נתן לי. פשוט קניתי את מה שהוא המליץ וקיוויתי לטוב.

אבל בפגישה האחרונה כשנכנסתי ראיתי שהוא ממש עצבני. הוא היה עצבני לאורך כל השיחה. אפילו לא הבנתי למה. בשלב מסויים התחלתי לשאול שאלות בקשר לתרופה חדשה שהוא רוצה שאנסה. הוא פשוט התחיל לצעוק שאני לא סומכת עליו ושהוא לא מוכן לעבוד איתי יותר. ואמר לי לא לחזור אליו.

נפגעתי כל כך. הגעתי אליו במשבר. הכדורים האחרונים שניסינו לא

אני ממש בתקופה לא טובה.

עושה כל מה שאני יכולה לשביל להחזיק את הראש מעל המים. אבל כנראה שזה לא מספיק.

פיטרו אותי מהעבודה :(

אין לי יותר סיבות לקום מחר בבוקר.

וכל החרדות מתגברות ממש. לא בטוחה איך אני אשרוד את זה מבחינה כלכלית. 

ממש מיואשת!

היי. מישהו מטופל במכון טמיר ויכול לתת המלצה? או אולי למטפלת ספציפית? עדיף במכון. לא חייב. משהו במחיר של עד 400 לפגישה...

חרדות ודיכאון אם זה משנה...

אין לי שום מקום. אני מרגישה כל כך לא חשובה פה.

אני עוזבת את הפסיכולוג שלי. היא מזלזל בי כבר תקופה ממש ארוכה. ואני יודעת שכולכם אמרתם לי לעזוב אותו מזמן אבל אני לא הייתי מסוגלת. ועכשיו כבר אין לי ברירה. הוא סתם מעביר איתי את הזמן. ולא מבין אותי בכלל. ומתייחס בזלזול כשאני מספרת לו דברים כואבים. ומסיים איתי את הפגישות 5 דק לפני הזמן. ואני מרגישה שהוא רק מנסה שאני אסיים אצלו כי הוא כבר התייאש ממני.

אני כל היום רק בוכה. המצב שלי ממש לא טוב. כואב לי כל הגוף. והלב. אין לי אף אחד לשתף אותו. אני כל כך לבד. ברור לי שאני אצטרך למצוא טיפול חדש. אבל

אני לא טובה בכלום!

אין לי מה לתת למשפחה שלי. אני חרא של ילדה. וחרא של אחות. 

אין לי מה לתת לחברים. ניתקתי קשרים מאז שהתחילה התקופה המזעזעת הזאת.  ואני לר תומכת באף אחד ושום דבר.

אין לי מה לתת בעבודה. אני סתם מבזבזת שם את הזמן. לא מרוכזת. לא באמת תורמת שם.

אין לי מה לתת יותר לעולם הזה.

אני בתקופה של החלפת כדורים. הקודמים כבר לא משפיעים. ידעתי שהיום אני צריכה לתפקד והבוקר היה נוראי (המון התקפים) אז לקחתי היום כדור שאמור לעזור לי לא לקרוס. משהו חדש. פעם ראשונה שאני לוקחת. אבל הכדור עשה בדיוק ההפך. הכדור הזה פשוט השבית אותי. אני כל היום ישנה. לא מצליחה להחזיק את העיניים פתוחות. ויש לי מועד ב שבןע הבא אבל איך אפשר ללמוד ככה??? אני לא אצליח בלימודים האלה!! אני פשוט אנשור ואף פעם לא יהיה לי מקצוע.

זה כל כך מתסכל כי לקחתי את הכדור בדיוק בשביל שאצליח לתפקד. ועכשיו אני בטוחה שאין לי סיכוי?

מתביישת שקשה לי עם חברה. ואני בדרך כלל מעדיפה להיות לבד. אלא אם כן אני מרגישה בטוחה באנשים שסביבי. וזה לרוב לא קורה. 

מתביישת מאירוע טראומתי מהעבר.  שהרבה אנשים עוברים אבל אני לא הצלחתי להתגבר עליו. וזה עד היום מופיע בחלמות ובמחשבות ובחרדות.

מתביישת בילדה שהייתי. כל כך סגורה. אף פעם לא משתפת. תמיד לבד. 

מתביישת שאני פוגעת בעצמי. לא מצליחה להתמודד עם כל הלחץ והמתח. 

מתביישת בדיכאון שאני חווה. בימים השלמים במיטה. אפילו לא מצליחה לקום לאכול.

אני יודעת שאני אמורה לפתוח את הדברים האלו בטיפול. אבל אני לא מצליחה. אני כל כך מתביישת מהפסיכולוג. רוע

מהבוקר התקפי חרדה. 

עם כל התופעות הגופניות והקשות.

טריגר שהפעיל את כל המערכת. ואני לא יודעת איך לצאת מזה. אווווווף.

והפסיכולוג שלי עכשיו אמר לי שהוא יוצא לחופש של שבועיים. ואני נשארת עם כל ההתמודדות הזאת לבד :(

הלוואי שהיה מי שישמור עליי. יישב איתי ויחבק אותי ויגיד לי שהוא יחד איתי. אבל אין אפילו אחד כזה בכל העולם. גם לא הפסיכולוג. גם לא האנשים שסביבי...

מתי יסתיים הרע הזה? מתי תהיה לי קצת מנוחה?

פשוט אוף

נגמר לי הכוח

לא מצליחה להחזיק את זה יותר

ואפילו אין לי מילים לכתוב פה. ולתאר. ולספר. ולשפוך.

כבר הרבה זמן שיש לי מחשבות לפגוע בעצמי. כדי להוריד את עוצמת הכאב הנפשי שאני מרגישה.

וזה פשוט קרה. אתמול. כשהייתי לבד וכבר לא יכולתי להכיל את הכאב הזה?

כל כך מפחדת שזה יהפוך לדפוס. שאני אתמכר לזה. לא מסוגלת לשתף את המטפל שלי. מפחדת מההשלכות של השיתוף.

אווווווווף

רק רוצה לפרוק.

לפני כמה ימים הייתי במצב ממש לא טוב. הכי נמוך שלי בכל התקופה האחרונה. החלטתי לסיים עם הסבל הזה. והיתה לי תוכנית. וברגע האחרון משהו לא הסתדר. ונשארתי פה.

זה פעם ראשונה שהייתי כל כך קרובה. וזה הפחיד אותי מאד. היחיד שיודע על ההתמודדות שלי זה הפסיכולוג שלי. כל מה שרציתי היה לשתף אותו ולקבל ממנו חיזוקים.

אז שיתפתי אותו במפגש הבא. והוא ישב שם. ושתק. אפילו לא ראיתי הבעת פנים של כאב. כל כך רציתי שיגיד לי שטוב שלא עשיתי את זה. ושאני חשובה פה בעולם. ושיש לי כוחות. והוא לא אמר את כל זה. רק שאל אם אני עדיין מתכננת את זה. וכשאמרתי שלא

היי. חדשה פה :) זו נראית קהילה מהממת!

אז אני מטופלת כבר כמה חודשים בטיפול פסיכולוגי. אחרי תקופה מאד מאד קשה שעברתי. פעם ראשונה שאני נפגשת עם פסיכולוג וקשה לי לדעת למה לצפות.

אני לא מרגישה שיש התקדמות ושהטיפול מקל עליי. המטפל שלי אומר שזה לוקח זמן. אבל קשה לי לחכות. במיוחד שמסביב הכל עוד קשה לי. אני עם חרדה חברתית ברמה גבוהה מאד וממש קשה לי לצאת מהבית.

בנוסף- יש לי הרגשה לא נעימה מול המטפל. אני כאילו משעממת אותו או שאין לי סבלנות אליי. הוא כל הזמן מסתכל בשעון. וגם אוכל מולי צהריים לפעמים. מילא לאכול מולי אם הוא רעב. אבל העניין עם השעון ממ