אני עייפה. עייפה ממערכות יחסים לא הדדיות- חברתית, משפחתית, מקצועית וזוגית. מהניסיונות שוב ושוב לפתוח את הלב החסום מכל כך הרבה אכזבות. מכמה שזה מטרגר.
אני עייפה מהנאיביות שלי שעם כמה שהיא יפה היא שורפת את הלב בכמה שהיא רוצה לראות את הטוב בכל אחד ואחת וזה לפעמים מעוור אותי.
מיכולת הנתינה וההכלה האינסופית שלי שמאתגרת אותי שוב ושוב ושוב ושוב.
מהמפגש עם הפחד מלבטל את עצמי ולאבד את עצמי ולהתנתק רגשית עוד פעם ושבפעם הבאה זה כבר יהיה חמור יותר וייקח לי יותר זמן להתאושש.
מהחרדות והסטרס שעולה לי בגוף כל פעם שאני נתקלת שוב בסיטואציה שבוחנת את היכולת שלי להציב גבולות בריאים ולדרוש את מקומי.
מפגיעות האמון שסוגרות לי את הלב עוד קצת בכל פעם. מהשאיפה שלי להרמוניה, אותנטיות ותקשורת מקרבת בסביבה שברובה היא צינית ומנוכרת. מתחושת חוסר השייכות שזה גורם לי להרגיש.
מהלב שלי ששורף מרוב כאב עכשיו ושלמרות שהוא כבר יודע ולמד בדרך הקשה לשמור על האינטרסים שלו, להיקשר פחות ולחשוד במידה ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו הוא עדיין נחבל באותם מקומות כי הכמיהה להמשיך להתחבר ולאהוב ולראות את הטוב חזקה ממנו.
מהציפיה שאולי הפעם זה ירגיש אחרת, מהרצון שיראו אותי ויקבלו אותי כמו שאני ויעופו על זה ושארגיש שייכת אבל גם לא אהיה נואשת מדי לקשר כי יהיה לי הכי ברור בעולם כמה אני שווה.
מהקונפליקט האינסופי בין לרצות לקחת חלק בחברה ללהרגיש זאבה בודדה ולא מובנת ולבחור בלבד כי מעטים האנשים שבאמת ראויים לקחת חלק בחיים ובלב שלי.
מזל שיש לי לפחות בת משפחה אחת וחברה אחת רגישות ומורכבות כמוני שלא נרתעות מהעומק הרגשי והעוצמות שלי ואפשר לסמוך עליהן בעולם הזה שתמיד ירימו לי ולא ינטשו אותי בזמני משבר ושגם עם יש מרחק פיזי גדול בינינו אני יודעת שבלב אנחנו קשורות עמוק.
הלוואי שיגיע היום בו אצליח ליצור לעצמי את הסביבה הרגשית המדויקת עבורי בה מי שאני זה לא יותר מדי וכבד מדי אלא הכי מדוייק ונכון ומרגש ויפה שיש.
בינתיים במלחמה יומיומית להמשיך להאמין בזה בעצמי.
