לילות ארוכים חלפו על היושבים, באוהלי המלחמה. ירח לא האיר, וגם כוכבים לא היו. והם יצרו להם אש משלהם, אשר הלכה ודעכה עם הרוח.
"עוד מלח," נער הפונדק מזג משקה ספיר לגביע כסף, "הוד מעלתך?"
"כפול מזה," אמר לורד הקסר ותקע חץ במפת השולחן. היכן שהיו רכס הרים ויערות גשומים. "אלו, הזרדקים, בכמה באים?"
"אלפים," אמרה הלגדה, בעלת שריון הארד, "אולי יותר."
הלורד לגם ממשקה הספיר, והמלחים מוסיפים לשרוף על השרוף. דם נפלט ממנו, "וצהוב הקרניים?"
"לא באופק," אמרה הלגדה.
"צפרדע מטונף," אמר הלורד וצנח עמוק לכיסאו. מדוע בכלל נטש את חומות טירתו, כדי לפגוש באלו? אין מאמינים לשנהב, הוא ידע זאת. ועדיין, ההבטחות העלו ריח שושנים.
"אומרים," נשמעה בעלת השריון, "שהוא עוד יבוא."
"הוא?" צחק הלורד. "הוא לא יבוא, רק שוטים אומרים ככה."
נער הפונדק הנהנן והוסיף למזוג, ספיר ומלח.
"אבל הברק שלו יגיע," התעקשה הלגדה, "הרעם ישמע."
"כן," אמר לורד הקסר, שותה ומדמם, "כשעורבים יסעדו על אחרון אדוני הארץ הזו אז יבוא הרעם, ואיש לא ישמע, כיצד שררתו פוקדת פני האדמה."
"אני לא אאמין בזה," אמרה הלגדה, מצחה מתקמט בחומרה, "וגם לא הלגיון."
"אה," אמר הלורד והתרומם, גלימה שחורה התנוססה לאחור, "נמות ולא נראה."
הלגדה הסיתה מבט וחרקה בשיניה, "אתה מוותר?"
הלורד הניח לגביע, והעביר אצבע על שפת המתכת. צליל מתפתל עלה ממנה, מתפתל וחד. "בעודי נושם?" חיוך הופיע על שפתיו והוא ניגש לפתח האוהל. הזרדקים האלה, הוא חשב, הם לא מותירים דרך החוצה. מלבד זו שנסלול בעצמנו. אם היה בטירתו עתה, אילו רק היה בצילן של חומותיו. "תמסרי ללגיון," הוא אמר והביט באש שכבתה לה, "תמסרי שהלילה אנו דוהרים."
