חשבתי שהכאב והייאוש קצת עזבו ומסתבר שהם החליטו להישאר.. המחשבות באות בחושך כשאתה מרגיש לבד וחושב שאין אהבה בלב אנשים כלפיך.
אני מפחד, מפחד מאנשים, מפחד מזוגיות, מפחד מעוד פגיעה, מפחד שעוד אחת תיקח אותי לקצה.
כל הזמן המחשבה של מה יאמרו עליי נמצאת בראש וגם המסקנה שלה, שהם לא יאהבו אותי, לא באמת, שבאמת תלוי איך אתנהג מה אומר מה אחשוב ואיך ארגיש. שרק עם ביטחון ואומץ, שרק עם כוח וחוסן, שרק עם יוזמה ופעלתנות, שרק עם אהיה נוח ונעים, שרק אם שרק אם שרק אם יהיה אם. אף אחת לא באמת תוכל לאהוב אותי, כי אני אמור לספק ביטחון ויוזמה, ג'נטלמניות, חוסן ולעטוף באהבה. יש לי סוד, גם אני אוהב להיות עטוף ומובל וגם אני צריך להרגיש ביטחון. אני לא אוהב סטיגמות ותוויות והגיוני שהרי הן במיוחד מודבקות עליי. אני בנאדם לא גבר ולא אישה, מעולם לא הבנתי מה הענין בהפרדה. לא מצפה מאף אחת להיות עדינה, להיות טובה עם ילדים או דברים דומים ומקווה שלא ימשיכו לצפות ממני להיות חזק. אלחש בשקט ובסוד שכולנו חלשים לפעמים וזה בסדר. למה ההרגשה שאין לי אוויר להיות מי שאני? שאין לי מקום? למה אני צריך להסיק שאם אין לי מקום. אז אולי עדיף לוותר על העולם ולסיים את החיים, זו המסקנה כשחווים כל כך הרבה דחייה. אין לי מקום באוטובוס, אז אישאר בחוץ..
בכל הכנות אחרי הרבה ייסורי נפש קשים ואחרי שאין לי כבר עניין לאגו וגאווה ומעולם לא היה לי, אני אפילו מנסה לשמור על הכבוד שלי כשצריך רק אם אני ממש חייב להתגונן מזה שדורכים עליי. אני אומר שאין הרבה מה להכיל בי ואת מה שיש אני מודע אליו טוב מאוד כי העולם חידד לי אוזניים ועיניים לחוש כל פרט פגום שבעצמי והם מורגשים הפגמים ואני בסדר איתם, רק רוצה שאנשים אחרים גם יהיו בסדר איתם ויתנו להם כיף מדי פעם.
אני מבין שאם אוהב את עצמי שאם אהיה עם מספיק ביטחון ועוד משפטי חוכמה שחרוטים לי בראש מרוב התייעצויות, ארגיש טוב יותר, אבל תראו הפלא ופלא המילה "אם" חזרה לשחק איתי.
יש פה הרבה מגננות בקטע הזה ואפילו אליהם אני מודע וזה בסדר כי אין לי כוח להרגיש יותר לא בסדר. כי אני בסדר אתה בסדר. בסדר?
