מי הראשון שיצליח להסביר לי למה עובדי מדינה כאלה אכזריים...אני עושה לו העברה של 50 ש"ח (כמובן זה צריך להתקבל לי על השכל הישר שלי)

גיל 120 · 2024-04-01T00:42:12+03:00

אני יושבת כאן, שופכת את ליבי, משהו שאני לא עושה לעתים קרובות. קשה לי להראות את הפגיעות שלי; תמיד ראו אותי כחזקה. אבל הלילה, אני מוצאת את עצמי מוצפת בזיכרונות שמלווים אותי בשקט. החושך מביא בדידות שמרגישה כל כך כבדה, שאני בסוף מדברת אל הקירות, משכנעת את עצמי שהם היחידים שמבינים.לפחד יש דרך להחזיק אותי במקום, כמו מכונית שאיבדה פתאום את הגלגלים שלה. אני תקועה, לא מסוגלת להתקדם, מנוע הרוח שלי לא מסוגל להתלקח בלי הגלגלים של תקווה והדלק של שמחה. וכך, אני מוצאת את עצמי מהרהרת על טעויות העבר, אבל תמידי על כאב שלעולם לא נראה שנגמר.איך הגענו לכאן, למקום שבו אפילו ילדים לא ניצלים מפגיעה? ליבי כואב כשאני חושבת על זה, ואף הסבר לא יכול להרגיע את העקיצה החדה של המציאות הזו. מאז שגילתי את הפגיעה בילדי, שינה הפכה לזרה. הלילות שלי חסרי מנוחה, מלאים בדאגה ובשאלה הטורדנית "למה?"בחיפוש אחר הגנה לילדי, נתקלתי במערכת שנראתה כאילו היא פונה נגדי. העובדת הסוציאלית, שהחזיקה בכוח לשנות את חיינו, הוסיפה במקום זאת לנטל שלנו, ושלחה אותי לאבחון מסוכנות שמרגיש כמו בגידה אולטימטיבית. ההשפלה, החרפה - זה בלתי נסבל. מאם שנלחמת על בטיחות ילדה, ציירו אותי כסכנה. מערכת הרווחה, עם ההבטחות "המקצועיות" שלה, הרגישה כמו מבוך של מניפולציה. הם מדברים בסמכות, טוענים למומחיות בכל תחום, אך מעשיהם רק קיצרו את חבל ההצלה שאליו ילדי ואני נאחזנו בייאוש. זה מאבק שמשקלו כבד עליי.זו יותר מקריאה לעזרה; זה מודעת אבל על האמון והבטיחות שפעם האמנו בהם. לכל מי שקורא את זה, תדעו את עומק הייאוש והגעגוע ליד מנחמת בזמנים סוערים אלה. בכתיבת הדברים האלה, איני מחפשת רחמים, אלא הבנה ונחמה קולקטיבית בידיעה שגם ברגעים החשוכים ביותר שלנו, אנחנו לא באמת לבד. הכאב שאנחנו נושאים בשקט יכול למצוא נחמה בחוויות משותפות, תזכורת לכך שלעתים קרובות הכוח טמון בפגיעות.שנמצא את האומץ להתמודד עם כל יום, להילחם עבור אלה שאנחנו אוהבים, ולעולם לא לאבד תקווה בזמנים החשוכים ביותר.