אולי בנאלי, אבל איך לעזאזל מחזיקים מעמד עם המצב שאת סופו אני לא רואה באופק?!?

שר42 · 2014-07-14T18:23:37+03:00

אני אישה רווקה בת 42 נטולת זוגיות שחיה לבד בדירה משלה בפתח תקוה. עובדת בתל אביב. מתניידת בתחבורה ציבורית 2.5/3 שעות מדי יום. במוצ"ש 'תפסו' אותי לראשונה בומים בעיר שלי (פ"ת) ונתקפתי בכזה פחד שארזתי תיק עם דברים ומזה יומיים אני ישנה אצל הורי. אני מרגישה שאני מתחרפנת מהמצב. ביומיים אחרונים אני מסתובבת 'דרוכה כמו קפיץ'. אתמול כשתפסה אותי אזעקה באוטובוס (האזעקה תפסה אותי ברמת גן) פשוט קפאתי במקום ועד שמישהו לא ניער אותי לא הייתי מסוגלת לקום ולרוץ עם יתר האנשים (הנהג עצר והמריץ את כולם לצאת מהאוטובוס ולרוץ אל עבר מחסה). אני מרגישה שפשוט אבל פשוט 'אין לי שום כוחות עודפים' למלחמה צודקת זו שלנו בחמאס. אני גם לא נולדתי להרגשתי עם 'מנה נדיבה' של חוסן נפשי, וגם את מנת החוסן הנפשי שקיבלתי 'שרפתי' כנראה על אירועי חיים קודמים קשים (עדות ראיה של תאונת אוטובוס רכבת בצומת הבונים ב 11.6.85, פגיעות מיניות שעברתי כנערה, אונס קשה שעברתי לפני 10 שנים, וסיפור עוקץ קשה שעברתי באתר היכרויות לפני שנה בו האיש גם גנב ממני 13,000 שח וגם שבר לי את הלב והנפש) אני גם ככה מרגישה חלשה מבפנים (אני נוטלת 2 כדורים נוגדי דיכאון וחרדה כדי לתפקד ביומיום בעבודה ומחוצה לה) ועכשיו הגיעו ההפצצות של החמאס המנוולים האלו... . הקשר הרגשי עם משפחתי אינו כזה שמאפשר לי להיתמך מהם כמו שהייתי רוצה-צריכה (כבר קרה לי שעם דברים קודמים כמו למשל סיפור האונס אז הדברים שעברתי היו קצת 'גדולים' מדי על משפחתי ואני לא רוצה להעיק עליהם ועלי). יש לי חברים אבל גם עליהם אני לא רוצה להעיק יותר מדי. בקיצור, איך מחזיקים מעמד בלי להתפרק לחתיכות??