שר42

מבצע צוק איתן היום ה17 יום חמישי 24.07.14 לבית שלי חזרתי יום שלישי בבוקר לפני כשבוע וחצי . 'ברחתי' אל בית הורי ליומיים-שלושה בתחילת המבצע גם בגלל שהרגשתי שלשהות אצל הורי לאורך זמן אינו פתרון (ומה אם המלחמה תימשך שבועות ארוכים  ) וגם בגלל שהרגשתי שלשהות אצלם אולי מבטיח לי יותר הגנה פיזית (להורי יש ממד. לי בדירה אין ממד. אין חדר מדרגות סגור הוא 'פרוץ' אל כל עבר. מקלט בשכונה שלי שווה חלום באספמיה  ), אבל לבטח יותר ויותר יחליש אותי נפשית (יומיים-שלוש שהייתי אצלם הספיקו 'לדרדר' אותי לתחושה ששבתי להיות טינאג'רית מעצבנת חסרת אונים...)עוד...

היום ב 11:00 קטעו את העבודה שלנו בתל אביב בומים ואזעקות...רצנו לממד ( לקוחה לא רצתה לנתק איתי את השיחה ובעל הבית שלי קרא לי 'תנתקי ובואי כבר לממד!'.חזרנו לעבודה ( אני מזכירה : שירות לקוחות. ) אבל מאז אני מתקשה להתרכז + חווה רעידות פנימיות וחיצוניות...שלשום חזרתי מבילוי עם חברים במסעדה בראשלצ 'רק' לא סיפרתי לאף אחד עד כמה היייתי דרוכה ולחוצה כל הדרך לשם תל אביב-ראשלצ ואחכ ראשלצ- פתח תקוה...פשוט הייתי 'על קוצים'. עברו רק 17 ימים של לחימה ( אני מרגישה שעוד ימים קשים לא מעטים צפויים לנו ) ואני כבר מרגישה שאני נשברת...שלשום התפרצתי בעבודה עוד...

היום אני בחופש בבית. 'הזמנתי' את היום חופש הזה מזמן (אצלי בעבודה אין אפשרות לקחת חופש ספונטנית צריך להזמין אותו ) וכעת אחרי שתומכת אחת עזבה בסוף יוני ועוד 2 תומכות שהן אימהות לילדים וגרות באשדוד וראשל"צ נשארות בבית אז קשה עוד יותר לבקש ולקבל ימי חופש... . סיימתי את השבוע סחוטה פיזית ובעיקר נפשית. אתמול (אחרי יומיים שחזרתי לבית שלי) ממש הכרחתי את עצמי לא להיכנע לפחד והלכתי לסרט ישר אחרי עבודה. הסרט 'אהבה ולימונים' שמציג בקולנוע ברמת גן (על הדרך בין תל אביב לפתח תקוה) סיפק לי לפחות שעה וחצי של 'בריחה' ממה שקורה 'בחוץ'... .היום שוב (???)עוד...

ובכן, ראשית תודה מקרב לב למנהלים המומחים של הפורום על התייחסותכם הרצינית וגם לגולשים שהגיבו לי תודה מקרב לב על האכפתיות הרבה. אין לי בעבודה אינטרנט (כן יש מקומות כאלה עדיין) אז גלשתי מה SMARTPHONE קראתי בעיון את מה שכתבתם וקיבלתי החלטה (ספונטנית) ש- אני חוזרת הביתה. לבית שלי. כי אין כמו בבית. כי אני חייבת להרגשתי להחזיר לעצמי ולו חלק מהשליטה במצב. משפחתי כמו שציינתי אינם יכולים לתמוך בי רגשית כמו שהייתי רוצה (הם לא יודעים שאני נוטלת כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. מניסיון מר כשהתחלתי לראשונה כשנה אחרי אירוע האונס ליטול כדורים וסיפרתי להם עוד...

אני אישה רווקה בת 42 נטולת זוגיות שחיה לבד בדירה משלה בפתח תקוה. עובדת בתל אביב. מתניידת בתחבורה ציבורית 2.5/3 שעות מדי יום. במוצ"ש 'תפסו' אותי לראשונה בומים בעיר שלי (פ"ת) ונתקפתי בכזה פחד שארזתי תיק עם דברים ומזה יומיים אני ישנה אצל הורי. אני מרגישה שאני מתחרפנת מהמצב. ביומיים אחרונים אני מסתובבת 'דרוכה כמו קפיץ'. אתמול כשתפסה אותי אזעקה באוטובוס (האזעקה תפסה אותי ברמת גן) פשוט קפאתי במקום ועד שמישהו לא ניער אותי לא הייתי מסוגלת לקום ולרוץ עם יתר האנשים (הנהג עצר והמריץ את כולם לצאת מהאוטובוס ולרוץ אל עבר מחסה). אני מרגישה שפשוט אעוד...