למה לרוץ כשיש לך טראומה ?
תחשבו על זה רגע : פעילות גופנית בכלל ובמיוחד ריצה, מחקה את התחושות שאתה מרגיש כשאתה מפחד. היא מעלה את קצב הלב שלך, מרגיזה את הבטן שלך, גורמת לך לנשום בכבדות ולהזיע הרבה. זו סימולציה של לחץ. אנשים עם PTSD עשויים להימנע מרגשות האלה, כי הם מקשרים אותם, במודע או שלא במודע, עם זיכרון טראומטי. אבל אם אתה מפעיל את זה במודע באמצעות ריצה, אתה מצפה שהלב שלך יפעם מהר יותר וכפות הידיים שלך יזיעו, והבטן שלך אולי תרגיש כמו קערה מלאה מיטלטלת.
ככל שאתה עושה זאת לעיתים קרובות, ככל שאתה חושף את עצמך לתחושות גופניות אלה, אתה
מילים שאמרתי כשהמצלמה של Israel Hayom ישראל היום החלה לפעול.
טור דיעה מצולם :
"תאמינו לי כשאני אומר שמחיר המלחמה הוא כבד מנשוא למי שלחם בה, אני יודע על מה אני מדבר. אני הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה. כן!!! ההיא, אי שם, שחלקכם בכלל לא מכירים או זוכרים. את המלחמה ההיא אני לא מצליח לשכוח.
מלבד המחיר הפיזי ישנו גם את המחיר הנפשי השקוף והבלתי נראה שמשלמים לוחמים, במשך כל חייהם לאחר המלחמה. השבוע כשפרשת Ido Gal Razon
ומלחמתו במשרד הביטחון עלתה לכותרות, שוב הכל חזר, למרות שזה מעולם לא הלך.
אמת פשוטה אחת שכחנו כולנו : הנפש האנושית אינה בנ
אזרחים לא מתגעגעים למלחמות, חיילים לפעמים כן. דקה לאחר תחילת ההרצאה שלו הוא אומר את המשפט המטלטל הבא : The problem is that war does not have a simple, neat truth, one simple, neat truth. Sebastian Junger בהרצאת TED שלו טוען כי חיילים מתגעגעים למלחמה. כל אדם שפוי שונא את המלחמה, שונא את הרעיון של מלחמה, לא היה רוצה שום קשר איתו, לא רוצה להיות לידו, לא רוצה לדעת על זה. זו תגובה שפויה למלחמה. אבל אם היינו שואלים אתכם/ן : מי כאן שילם כסף כדי ללכת לקולנוע ולהתבדר על ידי סרט מלחמה הוליוודי, רובכם הייתם מרימים ידיים. זו הבעיה עם מלחמה. היא ה
פירסמתי את הטקסט הבא אתמול בפרופיל הפייסבוק שלי, נראה רלוונטי גם לכאן :
"קחו מבט אחר על לחיות עם פוסט טראומטי.
שעת ערב שגרתית אי שם בדירה המשפחתית בנס ציונה. אני בבית עם שלושה ילדים.
שגרת הכנה ללילה : הילדים מתקלחים , אוכלים טוסט, הגדול במחשב, שיגרה.
אזעקת אמת מפלחת את השכונה השלוה.
רצים לחדר האטום, אני מרגיע את הבנים, הקטנים יותר נראים קצת לחוצים, האמצעי היה באמצע מקלחת, הדופק שלי גבוה מהרגיל אבל בנוהל צופה אני מסתכל פנימה ואומר לעצמי "אני בסדר".
ממש עם פרוץ האזעקה במקביל הטלפון מצלצל. שיחה מהאישה שנמצאת מחוץ לבית.
אני עונה.
משתף את זה פה עוד פעם. תמיד טוב להזכיר לא יודע כמה מכם/ן מכירים /ות את קבוצת הריצה הייחודית שפיתחתי יחד עם עמותת נט"ל בקבוצה פעילים כיום כ-20 איש/אישה המתמודדים עם פוסט טראומה מכל מלחמות ישראל ומאירועי טרור לצד מתנדבים . אני מזמין אתכם/ן להכיר את הקבוצה ולהצטרף אלינו להליכה/ריצה. בברכה.
דיון מתחמם בארה"ב סביב הנושא
האם פוסט טראומה והתמודדות איתה בנסיבות של מלחמה ו/או טרור
היא הפרעה שיש להתייחס ללוקים בה כאל חולים או שמדובר בפציעה ?
הנה השקל וחצי שלי בנושא.
אנחנו לא סובלים מהפרעה שמופיעה במדריך רפואי אנחנו נפצענו במלחמה / באירוע טרור. תתחילו להפנים את זה.
פוסט טראומה
תבינו אנחנו לא חולים או סובלים מהפרעה אנחנו פצועים.
די עם ה PTSD בואו נשנה ל PTS.
המילה הפרעה מתייחסת בדרך כלל לאדם הממוצע ברחוב שסובל/מתמודד עם מצב מסויים. כשאנחנו מצמידים את המילה הזו ללוחמים שנפצעו במלחמה או לאזרחים תמימים שנפצעו באירועי טרור אנ
הסובלים מפוסט טראומה יוכלו לקבל רשיונות שימוש בקנאביס רפואי – כך החליטה אתמול (ה') וועדת ההתוויות של משרד הבריאות. בנוסף הוחלט על המשך מחקר שנעצר בשנת 2010.
לעוד פרטים >>>>
ה 1.5 הוא תאריך הולדתו של ג'וזף הלר שכתב את מילכוד 22 . יצא לראשונה ב 1961 והיטיב לתאר את האבסורד הקיומי שבו נתונים לוחמים במלחמה. "ההיסטוריה לא תבעה את מותו של יוסאריאן בטרם עת, הצדק יכול היה לבוא על סיפוקו גם מבלי שימות, הקִידמה לא הייתה תלויה בזה, הניצחון לא יקום וייפול על כך. מותם של אנשים היה אמנם הכרחי, אולם אילו אנשים ימותו – זאת קבעו הנסיבות, ויוסאריאן נכון היה ליפול קורבן לכל, מלבד לנסיבות. אלא שזו מהות המלחמה. כמעט כל מה שיכול היה לזקוף לזכותה היה שהיא השתלמה לך יפה ושִחררה ילדים מהשפעתם ההרסנית של הוריהם."
פוסט טראומה מושהית בקרב ניצולי שואה
60 שנה הם חיו, תיפקדו, הקימו משפחות ואפילו שמחו – אבל פתאום, בהגיעם לזיקנה, עולים ומציפים את ניצולי השואה זכרונות קשים. הם נתקפים חרדות, שוקעים בדיכאון, לא מסוגלים לתפקד. תגובת פוסט טראומה מושהית מופיעה אצל ניצולים רבים, וגורמת להם לחוות מחדש את זוועות עברם.
זו התקופה שכבר התחילה בפסח עם המשפחתיות שלו
נמשכת בסדרת ימי הזיכרון שהראשון שבהם יום הזיכרון לשואה ולגבורה
וזה מגיע לשיא ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל
לכאורה אירועים חיצוניים ולא בהכרח קשורים לחוויות האישיות
העצבות הקולקטיבית, גם אם היא מזויפת משרה מועקה, עצבות, אי שקט, מגרה באופן אקטיבי את הזכרונות .
בעיקר את הזכרונות האלה שלא רוצים לזכור
גם אצלכם/ן זה ככה ?
הייתי ממשיך ומוסיף כי הקשרים החדשים שנוצרים במוח בתגובה לעוררות הגופנית הוא רק אחד היתרונות מיני רבים בהמלצה על ריצה לאנשים עם PTSD. מעבר לכך יש את הקבוצה, היציאה מן הבית, סובלימציה או פורקן של כעסים ומתחים, שיפור איכות השינה, חיזוק המערכת החיסונית, שחרור אנדרופינים, כך שמומלץ מומלץ מומלץ!
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו