נמאס לי כבר מהמלחמה המתישה הזאת. המלחמה עם הבולמוסים, עם המשקל, עם אמא, ועם עצמי. זה פשוט לא נגמר.. אני אוכלת, מתחרטת, מקיאה, משקרת, מחביאה, אוכלת בסתר מרוב בושה, נשקלת, בוכה..
והכי מעיק זה שאין לי למי לספר, המשפחה שלי חושבת שאני "מחלימה"- עם רגל אחת בחוץ, "החברים" חושבים שאני משקרת ואין לי הפרעת אכילה (כי אני במשקל תקין) וההקאות.. אף אחד לא יודע שחזרתי לזה שוב לפני 7 חודשים. נמאס לי לשקר לפסיכולוגית ולהגיד לה שהכל בסדר, שאני לא מקיאה כבר כמעט שנה, שאני אוכלת רגיל, שאני יוצאת עם חברות (והאמת- אני לא בקשר איתן, לא יצאתי לבילוי עם חברו