C Edit כאב נפשי איך מתפטרים ממנו? מהדבר המעיק הזה שתמיד נוכח, שלא נמצא תחת הקטגוריה של "דכאון" אבל מפריע להכל..? בזמן האחרון המצב רוח ברצפה יותר מתמיד, אני בוכה כמעט כל יום ויכולה להגיע לדמעות רק ממחשבות, גם כשאני באמצע הרחוב…כבר כמה שנים שאני מרגישה רע, יש תקופות יותר ויש תקופות פחות… לאחרונה מרגישה שהגעתי לנקודת שבירה, שהתייאשתי מלנסות ולקוות שמשהו ישתנה. התייאשתי מהעולם הזה, מכל הבעיות שיש לפתור והחיים שלי בכלליות. שום פרט לא מרגיש בסדר,אני יכולה לחשוב שעות על החיים שלי ובכל תחום ודבר הכל רע. אני בטיפול כבר כמה שנים ולכל המטפלות היה לי קושי להיפתחעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 12 תגובות כאב נפשי תוכן<p>איך מתפטרים ממנו? מהדבר המעיק הזה שתמיד נוכח, שלא נמצא תחת הקטגוריה של "דכאון" אבל מפריע להכל..? בזמן האחרון המצב רוח ברצפה יותר מתמיד, אני בוכה כמעט כל יום ויכולה להגיע לדמעות רק ממחשבות, גם כשאני באמצע הרחוב…כבר כמה שנים שאני מרגישה רע, יש תקופות יותר ויש תקופות פחות… לאחרונה מרגישה שהגעתי לנקודת שבירה, שהתייאשתי מלנסות ולקוות שמשהו ישתנה. התייאשתי מהעולם הזה, מכל הבעיות שיש לפתור והחיים שלי בכלליות. שום פרט לא מרגיש בסדר,אני יכולה לחשוב שעות על החיים שלי ובכל תחום ודבר הכל רע. אני בטיפול כבר כמה שנים ולכל המטפלות היה לי קושי להיפתח. גם בטיפול שיש לי עכשיו. הכל כל כך מתסכל…ואני לא יכולה לחשוב על העתיד, אפילו לא על החודשיים הבאים. לא מסוגלת לדמיין חיים. גם עכשיו כשאני במצב רוח כביכול טוב והיה יום טוב. אני מודה בלב שלם שלא רואה חיים בעתיד, כל החלומות ו"השאיפות" שאני יודעת לדקלם לאנשים. לא מסוגלת לדמיין בכלל. הכל מלחיץ מדי וקשה ולא נכון. אני כל הזמן מרגישה שאני לא צריכה להיות פה. אני לא מתאימה לחיים האלה…היו לי בעבר מחשבות על מוות אבל ממש בכללי ולאחרונה הכל התעצם. בשבועות האחרונים המצב כל כך רע שאני לא מפסיקה לחשוב על זה, בפירוט. בהרבה פחות פחד וחשש…מרוב יאוש תכננתי כבר יום. ואני כרגע לא מרגישה שהולכת לממש את זה אבל מה יהיה בהמשך? קראתי הרבה ואני יודעת שאין לי דכאון, אני יוצאת לעבודה ולימודים, גם אם בחוסר מוטיבציה ובלחץ ודמעות לפני ואחרי, אני לא מסוגלת להבריז ומפחדת לא לרצות את הסביבה ופשוט להשאר במיטכ כמו שאני רוצה. אני מתפקדת. אבל יש את הכאב הנפשי שלא עוזב. איך מטפלים בזה, איך זה נעלם? אני לא מצליחה לדבר על דברים כאלה מעצמי בטיפול ומרגישה קרובה ליאוש יותר מאי פעם. ביומיים האחרונים הדבר היחיד שהרגיע אותי הייתה הידיעה שביום כך וכך לא אהיה פה יותר…אני לא מסוגלת לתאר את הכאב שלי בכלל…מעדיפה שאולי כבר היה דכאון ואז הסביבה הייתה רואה או עוזרת גם בלי שאדבר. במצב עכשיו הכל הרבה יותרקשה והמשפחה והסביבה לא מבינים למה אני איתם אבל לא איתם..לא יודעת כבר מה לעשות למה אני כזאת פחדנית</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה