האם לדעתכם כל מה שקשור בהפרעות חרדה, דיכאון מייצרים בושה?
ואם כן, למה?
אני סקרנית להבין אם זה בגלל שדיכאונות משולבים עם שיפוט/שנאה עצמית, או אולי כי הדעה הרווחת היא שקושי נפשי= חולשה?
תמיד התייחסתי לדיכאון שהיה לי כאל מיגרנה. ובכל פעם שמישהו אמר לי "לנסות לחשוב חיובי"
הייתי אומרת לו לנסות לחשוב חיובי כשמתפוצץ לו הראש, ונראה אם זה יעזור.
אתם משתפים את הסביבה שלכם?
וכמה נמנעים מתוך בושה, או מחשבה שלא יבינו אותם. או מתוך פחד להעצים את התופעה (התקפי חרדה בעיקר).