מיואשת(סליחה על החפירה)

זרה 26 · 2020-05-26T14:16:24+03:00

האמת אני לא יודעת מדוע אני כותבת כאן אולי כי אני מרגישה סתם צורך לפרוק או לקבל קצת תחושת הזדהות(למרות שאני מקווה שלא עוד אנשים חווים את זה)למדתי בבתי ספר תורניים וכשחזרתי בשאלה לפני כמה שנים רוב החברות שלי די התרחקו ממני, וכנראה שזה קצת דפק אותי. בשירות הלאומי(לא יכלתי להתגייס מסיבה רפואית) לא הרגשתי בנוח להיפתח לבנות מהדירה שלי או למי שהיה איתי במקום השירות, זה מאוד מעציב אותי כי אני יודעת שזו אשמתי, שלי קשה לסמוך על אנשים ולהרגיש בנוח לדבר איתם. אני תמיד מרגישה שאם הצד השני לא מפתח את הקשר אז אני מדי מתביישת לעשות את זה, ויצא מצב שחוץ מחברה אחת טובה מהביה'ס אין לי באמת חברים.כבר המון זמן שאני מרגישה פשוט לבד. אני כאילו כועסת על הכל. על ההתנהלות של העולם, על אנשים-שלא משנה כמה אני מנסה להתנהג הכי נחמד הם עדיין פוגעים בי ומנצלים אותי, ואין לי את היכולת לעמוד על שלי כי אני מאמינה שתפקידנו להתנהג באנושיות ובסבלנות, ואם אני מדברת לא יפה למישהו(גם אם כביכול מגיע לו) אני פשוט שונאת את עצמי אחרי זה, על כל האנשים שמאמינים בדת כי בתור מישהי שנשמה את התורה רוב החיים, אני מרגישה שיש שם כל כך הרבה כיעור וחוסר צדק שאני לא רואה סיבה הגיונית לשמור את הדברים הללו(לא כולם)ששמים לב לדברים החומריים כמו אורך החצאית שלי או מה שאני אוכלת במקום לדעת לקבל את השונה, להיות אנושי ומוסרי, שהאנשים שאני אמורה לשאוף אליהם הם אברהם שבגלל ששמע קול החליט להרוג את הבן שלו, ו12 השבטים שבגלל קנאת אחים החליטו לזרוק את אחיהם לבור שיגסוס שם. איך אני יכולה לחיות בעולם שחוטפים ואונסים ילדים? שמתעללים בחסרי הישע וחסרי האונים? שאין שיוויון? מדינות שלמות שיש בהם דיקטטורה, שכמה אנשים אינטרסנטים ונרקסיסטיים שולטים על חייהם של כל כך הרבה וממררים להם את החיים. שאנשים רוצים להרוג אחד את השני רק בגלל הצבע עור/האמונה/הדת/המראה/הלאום/הגזע/הנטייה המינית. שבן אדם נולד לעולם הזה בלי יכולת לשלוט בתחילת החיים שלו וכל גורלו נתון לאנשים שנפל בחיקם. יש כל כך הרבה רוע בעולם הזה. אנשים יכולים להגיד לי כן אבל את זכית, יש לך בית ואוכל ומשפחה אבל איך אני יכולה לחיות בשלווה כשאני יודעת שיש כל כך הרבה אנשים שפשוט לא זכו לזה?? ולא משנה כמה אני אתן את חיי ואתנדב ואנסה לשנות דברים בתאכלס הכל ישאר אותו הדבר. כבר כמה חודשים שאני סובלת מדיכאון קשה מאוד. אני מעשנת ירוק כמעט כל ערב(אני מרגישה שאני לא יכולה בלי, למרות שכשאני מעשנת אז החרדות שלי פשוט נהיות מוגזמות וריאליות) , מתבודדת בחדר שלי, לא מתקשרת עם אנשים, לא עובדת, לא לומדת, אני ממש מרגישה חרדה רצינית לגבי זה שתיכף אני אצטרך למצוא עבודה, אני כאילו מרגישה שאני לא מסוגלת לזה כרגע נפשית פיזית ומנטלית.יש פעמים שאני חושבת שאולי עדיף לי לסיים הכל כי בין כה אני רק עצובה ובוכה כל הזמן אך מנגד אני יודעת שאני לא יכולה לשים את המשפחה שלי במקום הזה של "היא התאבדה" , במיוחד שהמשפחה שלי דתית והם יקבלו את זה בצורה קשה מאוד.הייתי רוצה פשוט להיעלם בלי לשנות לאף אחד את החיים, אך אני אומרת לעצמי מי אמר לך שכשתמותי יהיה לך טוב יותר?יש בי קצת רצון לחיות. לנסות, ללמוד, להתקדם, להתפתח, לשנות דברים, אבל מנגד אני מרגישה שאין בי את הכוח באמת לעשות את זה.אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מרגישה שגם אם אני אלך לפסיכולוג/פסיכיאטר ויקבל טיפול תרופתי זה לא ישנה את המחשבות שלי כי פשוט זו הדרך שבה אני רואה את העולם ואני יודעת שזו האמת.כל היום אני מחכה שיגיע הלילה וכל הלילה אני לא רוצה שיגיע היום. בא לי רק לישון ולהתחפר במיטה שלי ולא להתמודד עם אף אחד ושום דבר.אני פיתאום אומרת לעצמי, האם אני באמת רוצה להביא ילדים לעולם הזה? מאיפה אני יודעת מה יקרה להם והכל יהיה באשמתי. אם הם לא יהיו כל כך נאים או משכילים או "רגילים" והם פשוט יחוו בריונות וקשיים כל החיים שלהם, ואם אני לא אצליח להתאפס על עצמי ולגדל אותם במידת הסבלנות והקבלה שצריך. אם חלילה יקרה להם משהו נורא והכל יהיה מכיוון שאני הרגשתי "צורך" שתהיה לי המשכיות בעולם. מרגיז אותי שהעולם סובב סביב דברים כמו כסף,כוח,שליטה ולא סביב אנושיות וצדק, והכי מרגיז אותי שאין לי את היכולת לשנות שום דבר מהדברים הללו. תודה למי שהחליט לקרוא.