תמיד רציתי להקיף את עצמי באנשים שיבינו את תוך תוכי, את המחשבות, הרגשות והתהיות בלי לשפוט ולהגיד שמשהו לא בסדר אצלי. פשוט להיות שם.
קיבלתי את זה. יש לי חברות מהממות, תומכות ותמיד נמצאות כאשר אני זקוקה להן.
עם זאת, זה לא מספק אותי. כרגע מרגיש לי שמבינעם אותי יותר מידי ואפילו לא מתעקשים שאשנה כלום בחיים כי בסופו של דבר אני בסדר כמו שאני.
איך השאיפה הגדולה הפכה למעיקה? ולמה שום דבר לא מספק אותי?
טוב אני יכולה להבין שאחרי קרוב ל19 שנה במעגל הנוראי הזה מי כבר מאמין שמשהו ישתנה. בטח לא אני.