אלמונית1989

להחזיק לאימי את היד ולהגיד לה שדי אין לי כוחות יותר למאבק הידוע מראש. לראות אותה בוכה כילדה ומציעה שנלך לרופא הכי טוב שיעזור קרע לי את הלב אבל לפעמים צריך לומר חלאס נשבר לי. ציפיתי שיהיה יותר מאבק ויותר דרמה אבל היא כנראה גם מבינה שחיי הסבל הנוכחיים פשוט מיותרים. רוצה להאמין שבעולם אחר יהיה יותר טוב.

שלום, בת 32 מזה חצי שנה סובלת מכאבים חזקים במערכת העיכול, גזים כלואים ותחושה שמותחים לי את המעיים, גיהוקים, עצירויות קשות/שלשולים אך ללא צרבות. תחילה הרופאה רשמה לי נוגדי חומציות (כאשר באותה תקופה נטלתי אנטיביוטיקה וסטרואידים לדלקת בעיניים) והמצב רק החמיר והחלו לי דימומים בצואה, הקאה דמית ואף רוק עם דם ונזלת שחורה (כמו סימנים של עשן סיגריה). ביצעתי סי טי ואולטרסאונד ולא נמצא דבר והכאבים הפכו לקשים מנשוא. ביקשתי שיעשו לי בדיקת תרבית לזיהוי חיידקים כי הנחתי שמדובר בקנדידה של המעיים ונמצאתי חיובית לחיידק אארומונס. ייתכן כי הימצאות החיידעוד...

שלום הרופא רשמה לי לפני חודש כדורי נקסיום לטיפול בבעיות במערכת העיכול אך נטלתי אותם שבוע בלבד והפסקתי מאחר והובילו לשלשלולים. הרופא רשם לי כתחליף מרשם לקונטרלוק וקולטאל אך אני סובלת מכאבי בטן קשים ועצירות. האם אני יכולה להחליף בלי תקופת צינון את כדור הקונטרולק בחזרה לנקסיום ולשלבו יחד עם הקולטאל?

עוד מישהי מרגישה שכל השנים תחת "הפאסון"-של אני בן אדם חזק וההפרעת האכילה קטנה עליי, עשה את תפקידו טוב מידי וועכשיו שזה מתחיל להיות שקר שאני לא מצליחה לספר לעצמי, הסביבה ממשיכה להחזיק באמונה זו ולהקל במצב על אף המציאות?

"את כזאת מבוזבזת" אוי כמה אני מתעבת את המשפט הזה אשר מלווה אותי לאורך השנים. בואו אני אגיד לך אותם אנשים יקרים מדוע וכיצד המשפט הזה שורף את נשמתי כל פעם מחדש עוד בטרם הצליחה להגליד מהפעם שקדמה לה: ראשית כל, תאמינו לי שאני יודעת שאני מבוזבזת ללא תזכורת חיצונית. איפשהו בצד שמאל של ליבי מותקן לו שעון נודניק שמתוכנת לצפצף ולצרוח זאת מתי שבא לו וללא אזהרה מוקדמת, ומקיץ אותי מהחיים. ניסיתי לשנות את הגדרותיו אבל הכפתור "עדכון" מכובה ולא ניתן ללחוץ אליו. שנית, אין לי ספק ולו הקל ביותר שאותו משפט סלוד נאמר עם כוונות טובות ובאמת ממקום של אכעוד...

היום אחרי שנתיים וחצי התפטרתי. העבודה היא העוגן עבורי, הסיבה לקום בבוקר ולדחות בכמה שעות את המחשבות. לפני שנתיים וחצי כאמור בדיוק לפני שהתחלתי את העבודה זו, הייתי במעגל אשפוזים. 7 אשפוזים בשנה אחת שאת כולם בחרתי לסיים בפרק זמן כזה או אחר. בין לבין אשפוז הייתי מקיאה 30 פעמים ביום וגומרת לי ולאמי את כל מעט הכסף שהיה לה על מנת לממן את הבולמוסים. אין לי אפילו צל של ספק שההיסטוריה תחזור על עצמה והאמת שאני מפחדת.

עם השנים אני מגלה שככל שאני יודעת יותר אני מבינה פחות. יש לי "רזומה" עשיר בתחום שמתפרש על 2 עשורים וכולל טיפולים ומטפלים טובים יותר וטובים פחות. טובים יותר וטובים פחות לי. בשנה האחרונה הייתי בטיפול הכי משמעותי, מעמיק, לא מוותר שהצליח לשקף לי את האבסורד שבבחירה לא לבחור. להיות איפשהו בין לבין לבין ולקוות שהמזור יפול מהשמיים ללא כל צורך ממאמץ. אוקי אז הבנתי והפנמתי והתוצאה היא פרישה מהטיפול בתירוצים עלובים כאלה ואחרים. אני רוצה להאמין שמתישהו יבוא היום שהראש יגבר על הלב כי לפעמים הלוגיקה היא כנראה יותר אמינה מנפש מרוסקת שמורכבת עוד...

תמיד רציתי להקיף את עצמי באנשים שיבינו את תוך תוכי, את המחשבות, הרגשות והתהיות בלי לשפוט ולהגיד שמשהו לא בסדר אצלי. פשוט להיות שם. קיבלתי את זה. יש לי חברות מהממות, תומכות ותמיד נמצאות כאשר אני זקוקה להן. עם זאת, זה לא מספק אותי. כרגע מרגיש לי שמבינעם אותי יותר מידי ואפילו לא מתעקשים שאשנה כלום בחיים כי בסופו של דבר אני בסדר כמו שאני. איך השאיפה הגדולה הפכה למעיקה? ולמה שום דבר לא מספק אותי? טוב אני יכולה להבין שאחרי קרוב ל19 שנה במעגל הנוראי הזה מי כבר מאמין שמשהו ישתנה. בטח לא אני.

שלום, האם ישנה אינטרקציה בין תרופתית בין הכדורים אטנט, בונדרמין, רונקסין ופנרגן? תודה מראש

על פני השטח אני נמצאת כבר כמה חודשים בתקופה יחסית טובה. אני עם מטפלת מדהימה, מוערכת בעבודה, מוקפת באנשים אהובים ואוהבים. כל הטוב הזה השפיע על המצב הפיזי שלי וישנה עלייה במשקל. העלייה היא בלתי נסבלת עבורי או יותר מדויק לומר שהמחשבות סביב העליה הן בלתי נסבלות ולכן בחרתי לעזוב את הטיפול היחיד שעד היום (והייתי ביותר מידי) הטיב לי מתוך תקווה שאם לא ארגיש מחוייבת לטיפול אוכל לעשות מה שבא לי מבחינתך סימפטומים. אני מבינה שההפרעה קיבלה את ההחלטה עבורי אבל אין בי כוחות להתנגד. הדבר היחיד שאני רוצה הוא שקט יחסי. בא לי לומר שאני מתחרטת על ההחעוד...

אני סובלת מהפרעות אכילה יותר מידי שנים כאשר התת משקל שלי היה תמיד קיצוני. רק לאחרונה התחלתי בתהליך של עלייה במשקל (השימוש במילה השמנה יהיה די מגוחך...). העלייה הורגת אותי. כל מכנס שיושב אחרת על הגוף שורף לי את הנשמה ומעצים את המחשבות החולניות שבלאו הכי פועלות 24/7. אני מנסה לא להתעסק בזה ולהתעסק בדברים אחרים אשר יסיחו את הדעת אך כל יום שעובר אני מרגישה חלשה יותר ויותר. קטונתי מול העליה במשקל. איך מתמודדים? ברור לי שאני הרבה יותר מזה וזהו חלק מהתהליך אך הלב לא נותן לי מנוח.

מישהי פעם אמרה על דיכאון שזה להיות עם מתה אבל עם דופק. אני לא יכולה לתאר כמה אני מסכימה עם זה. אני מרגישה שהעולם שלי הפך צר וכל מה שנשאר ממנו זה הכאב והתחושה שאני לא מסוגלת לשום דבר. הסובבים אותי אומרים לי להתעורר על החיים שלי אבל איך אפשר כאשר מרגישים שאין עבור מה להתעורר?