יש מציאות כזאת של סבלנות לתהליך??

מרים1324 · 2020-10-28T13:34:52+02:00

כל החיים אומרים לך סבלנות, טוב לדחות סיפוקים. לתהליך לוקח זמן... כל שאלה שאני שואלת, תהייה שאני מעלה, התשובה תמיד תהיה מילה אחת: תהליך! ובאלי לצעוק לעולם דייי כבר!!! נמאס לי לעבור כל הזמן תהליכים, נמאס לי שכל הזמן מותחים אותי עם הבטחות שכשאסיים את התהליך שלי הכל ישתנה. אני מאושפזת כבר הרבה זמן, ולא משנה כמה זמן עבר הם ממשיכים לאמר לי שאני רק בהתחלה, והתהליך הוא ממש בראשיתו, ואין שיחרור בחודשים הקרובים... אני מתחילה לפחד שאולי גם לא יהיה שיחרור בשנים הקרובות, יש פה מישהי מאושפזת כבר שנתיים, ושמעתי גם על 5!!! אני עם פוסט טראומה מורכבת, זה באמת דורש טיפול מורכב, אבל אני לא מסוגלת שכל תקוותי תהיה במילה שכבר נראית לי חסרת משמעות: תהליך. והם מדברים במילים גבוהות ויפות- שתהליך נבנה לאט, דורש סבלנות, לא פשוט, דורש עבודה פנימית מאומצת, ועם כל המילים האלה אני רק יודעת שאני סובלת!!! עדיין. סבל ימיומי. מתחילה לאבד אמון במילת הקסם הזאת שכ"כ אוהבים לנפנף בה. ביננו, למי כאן יש סבלנות להשקיע, לעבור סערת רגשות (כן, ככה זה בתהליך..), להיות בקרוסלה מטורפת מכל הטיפולים בלי לראות שום שינוי מלבד זה שאתה מתרחק יותר ויותר מהחיים שבחוץ?? שונאת את המטפלת שלי, אבל תקועה איתה, אני במחלקה וזה לא הזמנה כבקשתך.. בכל פגישה איתה אני חייבת להיכנס עם "שחפץ" כדי להגן על עצמי מלהיפגע ממנה. כאילו- רדו ממני, לא מגיע לי יום אחד של מנוחה? כל החיים שלי הולכים להיות כמו שהיו עד עכשיו כביש סואן עם נפילות לתהום שבצד? יש מישהו שמסוגל לחיות ככה? עבר זמן מאז שהיו לי מחשבות להתאבד, לכאורה היום באשפוז המצב נהיה יותר טוב, אבל עכשיו מתחילה להרגיש שאני שוב מגיעה לקצה, שוב מרגישה שזהו. אני מגיעה לסוף. מאבדת כוחות, רצון, ושוקעת. אז כמובן, שמו לב במחלקה והעלו לי מינונים בתרופה, כאילו שזה יעזור, בקצב הזה אהיה על כל התרופות הפסיכיאטריות יחד במינונים הכי גבוהים, ואני אמות מזה... אני כבר על 11 תרופות!!!!!! ואני ממש ממש צעירה... רקורד מרשים של אשפוזים ארוכים, אין ספור תרופות לא נראות לי כ"כ ארובה לחיים "נורמלים", יציבים ובריאים... זה כאילו ברגע שנפגשת עם עולם הפסיכיאטריה זה בור שואב ללמטה, בור שאין יציאה ממנו. אתה לעולם תהיה בסרטים האלה. אם פעם חשבתי שהקצה הוא להגיע לאשפוז, היום אני מבינה שהקצה זז קדימה עשרות ק"מ, ואשפוז הוא ממש לא קצה.., אולי הוא אקורד סיום לחיים שהיו לפני. עכשיו החיים כבר מתחלקים ללפני ואחרי. אני מרגישה גם אבל על החיים הנורמליים שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו, המשפחה משתנה, החיים יצטרכו לעבור שינוי משמעותי גם אחרי האשפוז (ככה דאגו להבהיר לי היטב) כל יום שעובר אני נכנסת בשוק מחדש שאני עדיין פה, במצב הזה, באותם 4 קירות (האמת שבאמצע העבירו אותי בי"ח), אוכל את אותו אוכל חזרתי ומבחיל שבהתחלה האמנתי שהוא מיועד לחתולים שבחוץ... הבי"ח גם רוצה שאנתק עד כמה שאפשר את הקשר עם ההורים, אז גם זה מתרחק ממני, נראלי הימים של לפני יהפכו עוד מעט לזכרונות מעלים אבק.. אני מלאת תסכול, ובעיקר יש לי זעקה פנימית של די! די! די! יודעת שאין לי ברירה, ואני חייבת להיות כאן, עם כל הקושי צודק הצוות, אבל די! והידיעה שגם אין לי משהו שמחכה לי בחוץ מרסקת אותי, בשביל מה ומי יש לי לעבוד, להזיל דמעה שוב ושוב, לעבור סערות שוב ושוב ושוב ושוב ללא הפסקה.. אשמח לשמוע את התגובות שלכם.. תודה על ה"הקשבה":)