את יודעת, חשבתי לי.

מה נשאר לי, היום. עכשיו.

 

והגעתי למסקנה, שאני לא זוכר את מה שהיה לפני.

אני לא זוכר את החושך, את הבדידות.

אני לא זוכר את הכאב, את הקושי.

אני לא זוכר את השנאה העצמית והטעם של הייאוש בפה.

אני כבר לא זוכר, כי זה לא שם.

איפה שהיה חושך, יש קרני שמש (שאני כבר פחות פוחד מהם היום).

איפה שהייתה הבדידות, יש שם אחד שנגמר ב י' שלא יוצא לי מהראש.

איפה שהיה כאב וקושי, יש היום התמודדות.

איפה שהייתה השנאה, יש אהבה, לך וגם קצת לעצמי.

ובפה, יש טעם של תקווה.

 

וכל זה, בזכות בחורה אחת מיוחדת, עם לב בגודל של אוקיינוס, שהסכימה להכיל את