אנונימית203

הייתי אצל פסיכיאטרית של הצבא. נכנסתי לחדר, היא ישר בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, עיקמה פרצוף. אמרה לי- שבי כאן, והחלה להטיח בי את כל משקעי העבר. ההפרעה שהתחילה לפני 5 שנים, מה היה הטריגר, שאלות על האשפוז, ובעיקר עימות עם ״הנתונים״. ״השתחררת מהמחלקה במשקל X, הנתונים זה שאת Y קילוגרמים פחות עכשיו, הbmi שלך לא תקין, את חולה, כל האנורקסיות אלופות בלסלף את המציאות, את כמו כולם.....״ אוי כמה שאני שונאת את המשפט הזה. ״את כמו כולם״. את לא מיוחדת, את לא שונה, את כמו כולם. ואני, שכבר שנתיים עברו מהשחרור מהמחלקה, שחרור במשקעוד...

היי, אני בת 17. לפני שנתיים וחצי אושפזתי בגלל האנורקסיה, אחרי חצי שנה השתחררתי במשקל היעד ועם מחזור, אך לאחר השחרור ירדתי במשקל ואיבדתי את המחזור שוב... (למרות שמהמשקל שירדתי אליו הוא תקין, וגבוה מהמשקל בו נכנסתי לאשפוז). במהלך השנתיים האלה הרגלי האכילה שלי החלו להשתנות, התחלתי לחשב פחות ובייחוד בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני מצליחה ממש לחיות את החיים שלי לצד ההפרעה ואני כמעט ולא מרגישה אותה כבר. עם זאת, אני כרגע במשקל שנמוך בכמה וכמה קילוגרמים ממשקל היעד שלי (ירדתי בערך 2/3 ממה שעליתי באשפוז), אך אני נמצאת במשקל זה כבר שנה והוא עוד...

אני סובלת מגיל 13 מאנורקסיה, היום בת 17. אושפזתי בגיל 15 וקיבלתי מחזור במשך 3 חודשים, אבל כשהשתחררתי ירדתי במשקל (כי משקל היעד שלי היה ממש ממש גבוה) ומאז אין לי מחזור (בערך שנה וחצי- שנתיים). הייתי אצל רופא והוא אמר לי לקחת כדורי אסטרוגן, דבר אשר יגרום לקבלת מחזור. שאלתי היא- האם המחזור שאקבל בעקבות הכדורים יהיה אמיתי? כלומר יאפשר לגוף ולעצמות להיבנות כמו שצריך, ויאפשר לי להביא ילדים בעתיד? יש לציין שאני לא בתת משקל ולא במצב שדורש אישפוז או משהו קרוב לזה... מבחינה גופנית אני במצב מצוין מלבד אי קבלת המחזור.

היי אני עוד חודשיים בת 17, מתמודדת כבר בערך 4 שנים עם אנורקסיה. הייתי באשפוז שנמשך חצי שנה והשתחררתי לפני שנה וחצי לאחר שהגעתי למשקל היעד. במהלך השנה וחצי האלו ירדתי 3/4 מהמשקל שהעליתי באשפוז, אך כבר תקופה ארוכה שאני יציבה ונמצאת על אותו משקל, שהוא גבוה מזה שנכנסתי איתו לאשפוז והוא אינו מהווה סכנה. בתקופה האחרונה המשפחה שלי עוברת הרבה- אשפוזים של אחי בעקבות בעיות רפואיות, בעיות חברתיות של אחותי, בעיות בין ההורים שלי ובקיצור סערה... באותו הזמן עלי להתמודד עם כל לחץ הבגרויות של כיתה יא׳ ועם הלחץ של הסטודיו שאני רוקדת בו 5 שעות ביעוד...

הי מחפשת פסיכולוגית שמתמחה בדיכאון והפרעת אכילה באזור המרכז (הרצליה, רעננה, כפר סבא)..... אשמח להמלצות :)

אני באמת מרגישה שאני כבר מתפרקת.... אין לי כוח יותר. נמאס לי כבר מהחיים האלה למה הכל חייב להיות כל כך נורא?!

השתחררתי מהאשפוז כבר לפני שנה וחצי, ומאז ירדתי בערך שני שליש ממה שהעליתי, אבל כבר תקופה ארוכה (כמה חודשים) שאני במשקל יציב, ללא עליות/ירידות והbmi שלי יחסית תקין. אני פחות או יותר מתפקדת (מלבד שבירות מדי פעם, אבל קמה וממשיכה הלאה), הולכת לביהס ורוקדת בסטודיו מקצועי כל יום במשך כמה שעות. בעיקרון פחות או יותר בסדר לי, אני די מסתדרת ויציבה. אז רק דבר אחד אני לא מבינה, כבר שנה שלמה שאין לי מחזור. אני עוד מעט כבר בת 17, וזה לא נשמע לי הגיוני בכלל שלילדה בת 17 אין מחזור. יש לי שתי שאלות- 1) ממה זה יכול לנבוע? הרי אני שומרת על משקלעוד...

שוב בדרך למטה... לא יודעת כבר מה לעשות

מחר יש יום הולדת לחברה. היא הזמינה אותי ועוד כמה בנות למסעדה. לא יודעת מה לעשות. כבר שבוע שלא מסוגלת להכניס שום דבר לפה.... כולם יאכלו ואני אשב ואסתכל? אבל אז יתחילו לשאול שאלות ולהגיד כל מני דברים. לא רוצה את זה. לא רוצה להיות שונה. חריגה. אז מה עושים?? לא מסוגלת לאכול.... כל כך רוצה להיות כמו כולם, אבל כל כך מפחדת.... רוצה להיעלם לאט לאט, אבל גם רוצה לחיות. כולם סביבי חיים ורק אני כמו מתה. ההפרעה הזו לוקחת ממני הכל! אני שונאת אותה! אני כל כך חלשה פיזית, וכל כך רע לי נפשית.... והכל בגללה! אבל אני לא מצליחה להיפעוד...

כבר שלושה חודשים חסרת שליטה. אוכלת כמו שצריכה ונוטשת את ההפרעה מאחור. אבל לא עוד. עכשיו חזרתי לשלוט בה, וכל כך התגעגעתי. אני יודעת שבעצם היא חזרה לשלוט בי, ואני יודעת שזה רע, ואני יודעת שאני שונאת אותה, אבל התגעגעתי. התגעגעתי לתחושה של רעב שאני מצליחה לשלוט בו ולא לאכול, התגעגעתי להרגיש את החולשה הזו בגוף..... זה כל כך רע, אני יודעת.... אז לקחתי ממנה הפסקה של שלושה חודשים, מאז השחרור מהאשפוז, ועכשיו היא חזרה. נכנעתי אליה שוב. או שבעצם בחרתי בה שוב? לא יודעת מה הסיבה, אבל היא ניהייתה שוב פעם החברה הכי טובה שלי, והאויב הכי גדועוד...

אז התחילה לה שנה חדשה.... כל כך קיוויתי וייחלתי שהיא תיהיה טובה יותר מהקודמת, או לפחות פחות נוראית. מבחינת האוכל אני פחות או יותר מסתדרת... כן יש נפילות וקשיים לפעמים, אבל בסופו של דבר רוב הזמן אני אוכלת את התפריט במלואו בלי שמפקחים לי על הכמויות, אלא רק על המשקל שלי. אני רוצה מאוד לרדת אבל מבינה שההשלכות יהיו חזרה לאשפוז ואני ממש לא רוצה בזה אז אני מצליחה להחזיק מעמד ולשמור על עצמי. אני אולי יכולה להגיד פעם ראשונה שאני גאה בעצמי(?) אני נמצאת בתוך גוף שמרגיש לי לא אני. מרגיש לי שאני יכולה להיות משהו הרבה יותר טוב מזה, אבל פשוט לעוד...

חזרנו לזה שוב. נפלא. שוב הכל נוראי, הכל שחור. אתמול חזרתי מטיול של 10 ימים בחול, שבהם לא אכלתי את התפריט שלי וצמצמתי מאוד בכמויות. בסופו של דבר נשקלתי היום בבוקר וירדתי כמה קילוגרמים (לא רוצה לכתוב מספרים כדי שלא יהיה טריגר...) כל הטיול סובב סביב המריבות המטומטמות שלי. מריבות בלתי פוסקות עם ההורים, אווירה נוראית וטיול שנהרס. אני מרגישה נורא. למה אני חייבת להיות כל כך טיפשה?! התחייבתי להורים שלי ולעצמי שאני אוכל כרגיל כמו כולם ואם אני אעלה בסוף הטיול אז אני פשוט אוריד את הכל כשנחזור לארץ... אבל לא. כמו מטומטמת פשוט לא הכנסתי כלעוד...