יש לי כל כך הרבה שאלות,
האוויר לא נכנס לריאות,
הציפיות הולכות וגדלות
והחרדות נכנסות ובאות.
יש לי פצע שלא רוצה להחלים.
אני בוכה ללא דמעות,
וצועקת בלי מילים.
מותירה אחריי צלקות
וממשיכה לשחות בעמוקים.
נמאס לי להתחנן לעזרה,
לקבל שוב סטירה
ולחזור חזרה,
למקום המוכר,
הממכר והקר
שמושך לתהום,
מעביר אותי גיהנום
עד שממני בקושי נשאר.
נעלמת אל החושך
טובעת בין גלים
מאבדת את האושר,
את הטעם בחיים.
מושכת בחוטים,
אבל אין להם סוף.
מחפשת מלאכים
שימצאו לי את החוף.
שאוכל לנוח
ולראות
מלמעלה את הנוף.
מקבלת כאפות מכל כיוון.
הכל חסום,
מעין חלום עמום.
מנסה עוד נתיב כדי לרצות לקום
מכאב עצום
מראש עקום.
מחפשת מקור לדרך יציאה
ואין שום מקום בתעשייה
מערכת דפוקה
או שבי הבעיה
שרוצה עזרה
אבל אין מנוסה.
והמצב שלי דוחק,
מנסה להשתלט
ואני עסוקה בלהתלבט.
נופלת בין כיסאות
אין לי כוח לראות,
לנסות להשתנות, לפצות…
והזמן לא עובר,
הקושי גובר
והולך וחודר
מאיים להתגבר.
כי אין מה לעשות
רק להמשיך לנסות
בלי תוצאות
רק אוספים אכזבות.
ואף אחד לא מספר
מתי הרע יעלם ויגמר
והשמש תבוא ותתגבר
והכל לטובה יסתדר.
ובנתיים אני מחכה,
מול השקיעה
ומתפללת לתקווה
שתביא קצת שלווה
בתוך הבור, הסמיך מאפלה
קשה לראות את הצעד הבא
את הנפילה או העליה
האושר או השנאה.
יש לפני חיים שלמים שנמצאים מעבר לפינה
מאחורי סורג הברזל המאיים על הנשמה.
אני רק צריכה לפתוח עיניים
ולקבל את הטוב סביבי
להכיל ולקבל את כולי
למצוא את המפתח
שנוגע ישר ללב שלי
להרגיש את הרגעים,
הרעים, המאיימים, וגם הטובים והמכילים
לתפוס רסיסים של אושר
המחכים לי בקצוות של העולם
להשיג טוב, שמחה ואהבה
ולדעת שהתגברתי על כולם.
למה אני לא יכולה לקום בבוקר שמחה?
ואחרי כל פעולה חייבת מנוחה
למה אני לא מסוגלת לשמור על שגרה?
ללמוד, להשלים מטלות ולהיות רגילה.
לחייך באמת ולא דרך מסיכה
ולא לברוח מהמציאות מתחת לשמיכה.
כי אני רק רוצה להפסיק את הכל, לטמון את הראש בחול ולהעלם עמוק בתוך הבור.
להפסיק להלחם, להפסיק לחשוב, לעמוד על שלי ולא כל דבר עלי לסחוב.
הראש שלי מפוצץ במחשבות
ואין לי הרבה מה לעשות
רק להמשיך בלי סיבה אמיתית
ולנסות למצוא את התכלית האמיתית.
החיצוניות מכסה את הבפנים
ההישגים מכפים על הפגמים
מנסה להסתיר, לכסות,
שאף אחד לא יוכל לראות
את הטעויות,
השריטות והכשלונות.
מסתירה במסיכה משקרת
של הרגעה זמנית ומסוכנת,
שרק הולכת ומדרדרת
ואל הנפש פוגעת וחודרת.
קוברת את הרגשות
הופכת אותם לציפיות טובעניות
רק שלא אכנע ואכשל
שלא ארגיש את הכאב המחשל
של הכישלון והשנאה
שמטשטש את המחשבה
ומגביר את החרדה.
זה לא בזכותכם.
אתם לא הסיבה שלי להחלים,
אתם לא התקווה שלי להבריא.
כשארצה לרפא את פצעיי,
אגייס את הכוחות בעצמי.
לא בזכות שכנועים ותפילות,
לא בגלל דיבורים ואמירות,
רק תעזבו אותי לנפשי ותורידו את הציפיות.
רוצה להשאר בתוך הבור,
הכלוב שנראה כמו זהב.
לחוות את הקושי והכאב
ולהפנות לכם את הגב.
להכנס לתוך עצמי,
להרחיק ממני את כולם,
לשקוע עמוק בבועה משלי
ושלא יתקרבו לעולם.
לא מצליחה להתרוקן, להתפרק
להוציא מעצמי את הרעל, הגועל והשנאה שבלב
רוצה להשבר, שיעזבו אותי בשקט
אבל החבל שמושך לא נותן לי לחזור חזרה.
בוהה בקיר שמולי
ולא שמים לב לסערה המתחוללת בתוכי,
מייחלת לשקט, מעצמי ומהסביבה
אבל הראש לא מפסיק לצרוח
ומסביבי כולם בדאגה.
לא מסוגלת להביע את המילים שמתארים את הכאב,
להרוס את התדמית המושלמת, המצליחה
שיש לה הכל אבל אין לה כלום.
מסתכלת עליה,
איך אפשר לאהוב אותה?
לסלוח, להכיל, לחבק
כשאני רואה רק את הרע שבה?
איך אפשר לקבל אותה?
כשהפגמים מטשטשים את כל המחשבה..
רוצה לגרום לה להיעלם,
לא מגיע לה טוב
אין סיבה להילחם
עדיף להמשיך לכאוב.
רואה אותה מולי,
היא מסתכלת עליי,
רוצה לפגוע בה
כי מגיע לה
היא לא מספיק טובה
הילדה שבמראה
שלא מסוגלת להרשות לעצמה אהבה
אחת כזאת בלי תנאים
בלי רשימת תפקידים
להגן בדרך טובה, אחרת,
לצאת מאזור הנוחות,
לשנות את המסגרת
ולא לפתח בהצלחות זמניות תלות.
