גל~

הי איך אתן מתמודדות עם דרישה של הדיאטנית להוספת מזונות שעבורכן הן איסור מוחלט? איך מצליחים להשלים עם זה? אני יודעת כמה זה חשוב ורק עכשיו מבינה ומקבלת כמה החשיבה לא תקינה וכמה טבעתי בתוך אבל זה מפחיד ויש לי מחשבות לברוח מהטיפול...רק שאני יודעת שהסביבה הטיפולית שלי במכלול לא תתן לא את האפשרות לברוח משם

כמה קשה להלחם ךך.... כמה זה שאת מרסקת את גופי ואני כל כך אוהבת אותך....ומצד שני כל כך שונאת אותך... כמה זה קשה...כמה זה כואב שאת הפכת כבר שנים להיות חלק בלתי נפרד מחיי...ואיש לא ראה אותך....כמה זה קשה...כמה זה קשה לנסות להושיט יד לעזרה מתוך בושה מטורפת...והבנה שאין לי שליטה עליך...כמה זה קשה....כמה זה קשה להודות שאני ממש לא יכולה לעצור את זה ולא משנה כמה אני נלחמת...כמה זה קשה...כל היום ההתעסקות בך לא פוסקת גם כשאני לא מעיזה לספר ולדבר כמה זה קשה לי.......אווווווווווווף

היה לי מאד קשה לדבר על ההפרעת אכילה אני שנים בורחת ממנה וכניראה שכברר הגעתי לרגע שאין מנוס וזה א פשוט אבל זה ממש קשה....ואני מנסה לראות את עצמי בעצם לוקחת עוד נקודה להחלמה שלי אבל זה קשה לי מאד.... ישבתי שם ודיברתי ושיתפתי והרגשתי שבילי (בולמיה) כך אני מכנה אותה כבר שנים מאד שונאת אותי... וכועסת עלי....שאני בכלל מנסה לעשות שינוי בתחום הזה אבל מצד שני אני חייבת לנצח אותה.... היא תמיד מנצחת...נמאס לי לא להשתחרר מהמעגל הזה פתאום שחשפתי את כל ההתמודדות שלי עם בילי הבנתי באיזו מצוקה אני נמצאת מולה וכמה אני באמת לא שולטת עליה...:( לא פשוט..עוד...

 עברו ימים (שנים)מאז כתבתי כתיבה חופשית על החיים ועל מה שעובר עלי  בקהילה ולא במחברת שלי והחלטתי שאני רוצה קצת לכתוב 
אולי כי למחברת שלי אין יכולות לענות לי :)  
החיים שלי הם סערה אחת גדולה ואני מחפשת בתוכם מעט אור כל פעם פנס חדש נדלק  וכך אני יכולה להתמודד עם עוד כמה ימים או שעות.
אין לי דיכאון קליני אני יודעת את זה אני פשוט סובלת מפוסט טראומה....
וזה קשה לי המפלצות בארון יוצאות ונכנסות ללא שליטה עליהם..
הלילות זוועה הבקרים קשים מנשוא וככה בכוח חיים עוד יוםועוד יום :(