ארגנטיום

אתמול נשארתי ערה עד מאוחר בקריזה רצינית, לא הצלחתי להפסיק לשנוא אותי ולרצות לחדול להתקיים. אני בכיתי, צעקתי, צרחתי - הכל. ואחרי שהתעוררתי אמרתי לעצמי שהיום הגיע היום להשתפר ולחשוב אחרת, להתחיל ברגל ימין את היום.

בחרתי את הלבוש, התאפרתי, אפילו ענדתי תכשיטים. איך שהגעתי למקום העבודה שלי כולם לא הפסיקו להחמיא לי על איך שאני נראת וכמה יפה האיפור שלי היום,

זה לא עזר, תוך חמש דקות הייתי בשירותים בוכה, שנאתי את העובדה שאני בחיים. עדיין שונאת. אבל בנתיים עדיין יש בי מעט תקווה שמחר כשאקום אני ארגיש אחרת, שאני ארצה להיות פה ולהתקיים.

ניסיתי לשנות הכל בתקווה שזה יעזור, שיניתי מקום מגורים, עבודה, התחלתי ללמוד , שיני את מעגל סובבי וחברי, שיניתי צבע שיער ועגילים... מה לא שיניתי

אבל הדבר היחידי שנשאר ללוות אותי עד היום זה המחשבות האובדניות. למה הם לא עוזבות אותי?

נהלתי שיחה יפה עם חברה על האהבה, דברנו מה עדיף יותר - לחיות את חייך רווק/בזוגיות ולעולם לא לפגוש את אהבת חייך או לפגוש אותה אבל לזמן קצר כי יקרה לה משהו.
לא יכולתי שלא לחשוב שאולי זה למה אני מלאה במחשבות אובדניות, אולי אין לי אהבת אמת שהיא החצי שלי והרצון שלי למות נובע מחוסר מטרה, אולי הזמן שלי פה נגמר.
ולראות את כל אותם האנשים שרצו להמשיך בחייהם ונהרגו צובט, כי אני פה פחדנית מדי לעשות משהו בזמן שלהם היה אמור להיות עתיד שהם רצו בו.