שד בתוכי

האל הגדול, הגיבור, הנורא, בוא תראה לי את דרכי כדי להבדיל בין יצר הטוב ליצר הרע. בוא ותיקח ממני את המלחמה האין סופית בין אסור למותר, לאיך חיים על כדור הארץ בכלל. איך מאות מיליארדי אנשים בעולם חיים כאן ואני, שעוד לא יודעת את שפת בני האדם, חיה פה ומנסה להיות מאוזנת, להיות שייכת, להיות בת אדם. יצר רע בתוכי, שולט בי, בועט ממני את מעט הטוב והאור שעוד נשאר, אנא ממך אלוהים, עשה שלא אפול, שלא אמעד, שאם זה העונש על כל מה שהייתי בילדות, לפחות שההורים והאחים לא ייפגעו. כבר לא אכפת לי רזה / שמנה, צעירה/זקנה, תינוקת מפונקת/ אישה בוגרת עם הרבה תובנות, עזור לי לווסת את עצמי ושיפסיקו הרעידות. בין מתיחת החבל לקריעתו, אני רק ילדה שבודקת גבולות. חשבתי שעברתי מספיק ייסורים וזה נגמר, אבל בכל זאת אני צריכה להמשיך ולהבין שהמסע שלי כאן לא נגמר. אם לא אנורקסיה ולא השמנת יתר, אז מה יהיה בעולם אם לא הפרעה מהלכת? ואיך מתנהלים עם אוכל בעולם, איך מפסיקים לחשוב עליו? איך שולטים בעצמך מחדש? ולמה, למה הקנאה מנקרת בי כל כך ומתי אהפוך לבוגרת, יפה , עדינה, מווסתת, לאישה שאני רוצה להיות בעולם? ואיך זה שהגעתי לאשפוז בחור כזה ובחורה בגילי, צריכים לשמור עליה שלא תפתח את המקרר בלילה ותחפש בו ״פתרון״ ולמה אני לא מפנימה שממנו מגיעים כל הצרות. כמו תיבת פנדורה, פתחתי את הפה, תרתי משמע. נכנעתי עד כדי חוסר שליטה טוטאלי, עד כדי אובדן תחושות ורגשות. כל המחשבות שלי רק על זה סובבות… אני מרגישה נורא אומללה, נורא בודדה. קרועה בין שחור ללבן, בין קיצון אחד לשני וקופצת מאפס למאה כמו במירוץ נגד הזמן. הכל קורה כל כך מהר, אך בעצם לא קורה כאן כלום יותר. אנא ממך, תן בי את התבונה והבינה לשנות ולהשתנות, למרות שהשאלה ״האם זה יכאב?״ כל הזמן מנקרת בי. האם האוכל בעצם הוא כמו סם הרדמה למה שאני מרגישה? זה מרגיש כאילו לא משנה כמה אוכל ומה אוכל, הבור והריקנות יישארו אותו הדבר. תודה לך על הכל אלוהים. על מה שיש, על מה שאין ובמיוחד על כל העזרה. מתנצלת על קיומי כנטל שלא יורד כאות קלון, ככתם עיקש … אני רוצה רק לחלוף מן העולם.