על הקצה המציק

במשרד של אמא, ממתינה, ממתינה, מתפוצצת מבפנים. בדיוק סיימתי לקרוא בספר על אכילה כפיצוי לאהבה.
אני שומעת ברקע דיבורים על אוכל וריח של לחמים ומאפים באוויר.
אני אחרי ארוחת הצהריים שלי כבר ממזמן וארוחה הבאה תהיה בשעה ארבע.
אין חיים מעבר לכלא הזה. אני תוחבת לפי 5 מסטיקים בטעם תות ושותה עוד שלוק זירו.
על המכנס כתמים קטנטנים של דם מהחתך ברגל. למה איבדתי תקווה בחיים והתאבדתי על אוכל? מה זה בעצם אומר שאני בכל יום נאבקת ומדפיסה תפריט ומנסה שלא להישבר ואז מגיע הערב או הבוקר ואני נשברת כמו חיה ואני נגעלת מעצמי. מה הקטע הזה שהרסתי משפחה שלמה וביקשתי מהם להחביא ממני אוכל וצרחתי עליהם והרסתי להם את החיים כדי שיחביאו ויקנו אוכל "מיוחד לדיאטות" אם בסוף אני הולכת על המאכלים האסורים
זה הכל מסטרס? אני כבר לא יודעת. רק רוצה לחזור למחלקה להפרעות אכילה ולעבוד על זה. אפילו הוספתי לעצמי עוד ארוחה בלילה והולכת לישון איתה במיטה כדי שחלילה לא יהיה התקף אכילה.
הבטן שלי מתהפכת. עוד יום עובר ואני נצמדת לאמא בפחד. ככה הולכים להיראות חיי בגלל התקפי אכילה והתקפי קניות ללא בקרה?
כל כך עצוב.
הבית שלנו הפוך מהבלאגן שלי ומהקניות שעשיתי ואמא שלי כבר חלשה, לא יכולה לבדה לשאת את הכל ולפעמים הייתי רוצה לזרוק את עצמי באיזה מקום העיקר שהיא לא תצטרך לסבול אותי יותר. אני עוד שנייה בת 30 ואני לא מסוגלת להתאפס על עצמי ולצאת מהלופ הזה.
אני כבר מותשת, עייפה. עוד שנייה מתפוצצת. אני מפחדת שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי או בתל השומר. אבל אני יודעת שככה אי אפשר לחיות וזה עצוב שהגעתי למצב כזה עם אוכל. כזו בהמה. מגעילה את עצמי. בא לי לדקור לעצמי את הצוואר ולתקוע סכין מטבח בבטן. נמאס לי מהחיים האלה. למה אני בוחרת באוכל במקום בדברים אחרים ואני מסתגרת לתוך זה וכל יום נפקדת לסופר ומחפשת מה חסר לי ולו בקצת בתפריט כדי לקנות חדש ובחבילות? יש לזה פתרון? אלה החיים של הפרעת אכילה? אני שקלתי את עצמי פעמיים למרות שהבטחתי שלא וראיתי שעליתי ובא לי למות מבפנים כבר. אין לי כוח יותר לזה.
זה מצב כזה שלא הכל או כלום כל רגע. מצד אחד מודדת שקדים בארוחת הבוקר ומצד שני מגיע הערב והיד אוטומטית מושטת לארון הממתקים. כאילו שלא ראיתי אוכל מעולם.
טיפשה! כשלון של בן אדם, מפלצת, תת אדם, יקולל הרגע בו נכנעתי לאוכל שוב. אתמול הסתובבתי בתחושה של סחרחורות ועייפות וכבדות ואוכל הלחיץ אותי ותנועות הידיים המהירות שלי הלחיצו אותי והיה לי עומס רגשי מטורף בגלל שראיתי כל היום אוכל ואני נתקפת חרדות וזה תמיד מוביל להתקף אכילה שכבר נמאס לי. אני רוצה לצרוח שאני כשלון ואני מצטערת בפני אמא שלי שהיא עוברת את כל הדברים שהיא עוברת בגללי ואני מנסה להחזיק את עצמי בשבילה. אני יודעת שכשאני נקייה מסימפטומים של בינג' אני יותר מאושרת ו"נקייה". עצוב לי שככה המצב נראה ועל ההחמצה של החיים שעוברים ואני מתחבאת מהם בגלל אוכל. אני מרגישה שכל הקטע הזה עם אוכל ומתוק זה רגשות שאני מדחיקה ומתפוצצים לי בפנים ואיזשהוא צורך שאני לא מצליחה לספק ודימוי גוף שהולך לפח ופחד מאיך שאיראה מחר אם זה ימשיך כך. כבר אין לי חיים עם ההפרעה הארורה הזו וכולם התקדמו בחיים סביבי ורק אני תקועה עם זה חזק ולא יודעת איך לצאת מזה. עצוב לי על המשפחה שלי ועל המחלקה שהרסתי הכל עם החולניות שלי. אני נזכרת שכולם היו אומרים לי להשמין אבל אני בתוך תוכי ידעתי עמוק וחזק שברגע שאתחיל שוב לאכול ואשחרר שליטה – המפלצת הזו תרדוף אותי ויחד איתה האובדנות והדחיינות וחוסר השליטה מול האוכל וחוסר ריסון עצמי. אני כבר לא יודעת למי לפנות עם זה. אני מפחדת שאם תהיה לי עוד נפילה אני פשוט לא אוכל יותר להכיל את זה בתוכי וארצה למות ואעשה משהו לעצמי שהוא יותר גרוע מחתכים והשמנה קיצונית. אני מפחדת שיעזבו אותי עם זה לבד.