שבת שלום, שבת צמצום או שבת בולמוס?

תיכף קידוש וכבר לא יודעת לאן בא לי לברוח.
אתמול לא היה בינג' או אכילת לילה תודה לאל יתברך שמו טפו טפו…
היה קשוח. אבל היום, היום הולך להיות לי עוד יותר קשוח. אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי "תיכף חוזרים למחלקה, תיכף את חוזרת למחלקה וגם אם חלילה לא יקבלו חזרה, תמיד יש דיאטנים ותמיד יש מכונים ויש לך 4 ארוחות ביום ואת אוכלת אוכל שאת אוהבת, אין סיבה שיהיה התקף אכילה, אין סיבה שתהיה אכילת לילה" אני צריכה להחזיק את עצמי חזק חזק בסופ"שים. כל כך חזק שאני מפחדת מבינג' ובא לי למות, ממש.
לשבת עם המשפחה ולראות אותם אוכלים ואז לחכות ל20:00 בערב שתהיה לי ארוחה ולאכול כמו בהמה לבד. אני מרגישה ממש חריגה ולא משויכת. אלוהים, אני רק מחכה לכדור שינה אחרי ארוחת ערב ושזה יעבור בשלום. אין לי סבלנות כבר, לא רוצה את הדחפים האלו, רוצה להיות בחורה נורמלית שלא חושבת 24/7 על אוכל ועל התקפי אכילה ועל זה שלא ישאירו אותי לבד עם אוכל.
אני חושבת שאהיה איתם קצת ואם ארגיש שזה טו מאץ', אקח לי תה וזירו ואלך לעשן בפינה. הם יבינו שקשה לי כרגע וזו ההפרעה וצריך להעלים אותה. התחננתי בפני נרות שבת שלא יהיו לי יותר התקפים ולא בולמוסים וגם אם אני חושבת על זה, שזה לא ייקח אותי.
עשיתי עם אמא שלי קניות והכנתי כבר תיק אוכל למחר כדי שאפילו לא אצטרך ללכת למטבח ולראות מלא אוכל בלי מסגרת של אשפוז.
זה ממש עצוב שזה מה שנהיה ממני ושאף גורם לא רוצה לטפל בי יותר. אני כבר לא מבקשת מאלוהים להיות אנורקסית כפי שביקשתי בעבר, או להיות בולמית, אלא להיות נורמלית ומאוזנת. גם בא לי להיות יותר רזה ושזה יבוא לי בקלות. לא רזה כפי שהייתי, אבל יותר רזה מעכשיו כי אני שונאת את איך שאני נראית ממש והפנים שלי התעגלו ואין לי שמחת חיים בגלל ההתקפי אכילה והפסקתי לעשות ספורט וכבר אין לי ביטחון עצמי או שליטה ואני מרטיבה בלילות ונצמדת לאמא בימים וזה קשוח לי ממש. יבוא יום ואצטרך לעזוב את המשפחה אבל כמה שאני מנסה להתנגד להתקפי אכילה הם תמיד ערבו לי בפינה ומשתלטים לי על המוח. כמו שאוטומטית אני הולכת לסופר והולכת למרכולים ובודקת קלוריות או שכל הפיד שלי באינסטגרם מפוצץ במתכונים וקלוריות, כאילו איך אני לא אחשוב על אוכל כל רגע? זו ממש לוחמה פסיכולוגית. בא לי שליטה בריאה, מאוזנת, כזאת שלא תגרום לי לספור גרגרים ואז לרדת על כל המקררים. בא לי כבר שהסיוט הזה ייגמר ואתאים את עצמי לתפריטים ותשתחרר לי הלקירה הזו מהמוח ושאדע להתנהל בסיטואציות עם אוכל ושאעשה בחירות מאוזנות ונורמטיביות. אני כזאת אפסה עלובה וידעתי שברגע שהעלק אנורקסיה שהייתה לי תלך מהר וההתקפי אכילה מהגיהנום ישלטו בי וזה מלחיץ אותי רצח. עוד יותר מלחיץ אותי המשפט "דיאטה זה לכל החיים" אלוהים ישמור כמה אין לי כוח לזה כבר. משהו בראש שלי תמיד אומר "איפה אפרק את היצרים שלי אם לא באוכל" אבל אני יודעת שזה קול חולה, חולה מאוד ששולט בי כרגע ואני בתוכי יודעת שלא באמת בא לי לרדת על כל המקרר ולא באמת בא לי לטחון עוגות ללא הרף. בא לי להיות מאוזנת ולהסתפק במה שיש ולא לחפש תאוות יצרים כל יום מחדש.