כמה אפשר אותו סיפור עם האוכל
משהו בי מבין. אחרי שסילקו אותי מהאשפוז ומחר האינטייק ואני מפחדת פחד מוות מזה שלא יקבלו אותי. משהו בי כל כך מפחד לסמוך עליהם שכבר בלב אמרתי לעצמי שאקח דיאטנית פרטית ומטפלת בcbt. אבל משהו בי גם מבין שאני לא יכולה יותר ככה. כמו נרקומנית של אוכל, אני הולכת לסופר כל יום ומטרגרת את עצמי למוות או שקונה מלא שטויות ובגדים. היום עשיתי סדר, ניקיון בחדר שלי, שפעם היה המקום הכי מגן ומכיל והמקום הבטוח שלי מהעולם. אני מבינה עד כמה זה רעיל להסתגר בתוך עצמך ולאכול לבד. אני עצבנית, בלחץ, ממורמרת וקפיצית. אני מבינה שזה הדחף לבינג׳ מפלצתי, מפלצתי ממש, שיגמור אותי מבפנים שנייה אחר כך. אני בסוג של גמילה עם עצמי מבולמוסי אכילה. היום הספקתי לסדר את החדר, לעשות הליכה, לעשות מקלחת מפנקת וטובה(וארוכה). הוצאתי מהחדר את כל התמונות הטריגריןת בנוסח פרו אנה ובמקומן הדבקתי על הקיר תמונות מקלפי אכילה רגשית שגם יש כרטיסים שבתוכם כתובים רגשות ״אהבה, תשוקה״ וכדומה. תליתי גם פיה מקרטון וצחקתי על עצמי ממש שכל הזמן הזה מתקופת הקורונה ועד 2021, הייתי במרדף, לא הסתכלתי סביבי עד כמה הרסתי וחליתי קשה והחלפתי מקיצון של ירידה דרסטית לעלייה דרסטית והתמכרות לאוכל. לא וויסתתי את עצמי כמו שצריך. אני מתחילב כמו פעם, כשאין כמה ימים שך התקף אכילה כאילו לאבד את זה ולהיות בלחץ. כנראה שההתקף עצמו כאילו אמור להרגיע אותי ועכשיו אין לי את זה אז זה מאלץ אותי לחיות מעבר להפרעת אכילה. כשעשיתי הליכה, חשבתי כמה המשפחה שלי ״מיוחדת במינה״. כשהייתי ״סופר רזה״ וכל מה שעניין אותי זה רק לרזות עוד ועוד ולנצח את בולמוסי האכילה, הם אשכרה הציעו להחם אותי עם גלידה וגם סבתא שלי, שניסתה בכל דרך לפתות אותי עם אוכל ובסוף היא שברה אותי וזה הפך לסיוט הסיוטים שלי כל התקפי האכילה. אז מה היה לי עד עכשיו? – 1 אשפוז יום של הפרעות אכילה, 2 ניסיונות אובדניים, 3 אשפוזים פסיכיאטריים ואשפוז אחד מלא להפרעות אכילה שגם ממנו סילקו אותי. עד מתי אהרוס לעצמי ואחזור הביתה, שוב להורים, שוב לבית הזה, שהכל ״מותר ואפשר ואין גבולות״ ואני צריכה לחנך את עצמי עם עצמי כל יום מחדש להתנהל עם אוכל כמו בן אדם. זה קשוח, מעט גדול עליי הפעם, אני מפחדת שעל גבול הבלתי אפשרי. אני כבר עייפה מההפרעה הזו ומהטריגרים שלה ומההתקפי אכילה, אכילה רגשית, אכילה לילית, אכילה כשעצבנית, אכילה כדי סתם למלא את הריק…
אני יודעת עצוק בתוכי שאני צריכה אשפוז ולהילחם על חיי בחזרה ואני יודעת שכשאהיה נקייה לגמרי מסימפטומים, אצטרך לעבור לבית שיקומי להפרעות אכילה. אני אמביוולנטית לגבי זה. כי מצד אחד, יא בת אלף ממוטות, נלחמת פעם ורזית ואפילו לתקופה מסוימת ניצחת! ומצד שני, למה לי חיים של סבל ולחיות בצללים עם הפרעה נוראית שכזו לגמרי לבדי? מה זה משנה אפ זה אנורקסיה או בולמוסים? בשניהם אני בודדה וריקה ואוכל תמיד שולט בי. אין לי כבר כוח יותר, לא רוצה להתייאש, רוצה להאמין שאני עדיין יכולה ולא מוותרת אבל מבפנים, מבפנים אני נשברת וכבר נגמרו לי הכוחות וזה המון הצגות והמון תחפושות והמון מהיצר הרע והמון להילחם נגד הדחפים של עצמך.
יש לי בקשה אחת מאלוהים והיא להיות מאוזנת- גם באוכל וגם בצורת החשיבה וההתנהלות בחיי.
ההתמכרות להתקפי אכילה ממש גורמת לי לתסמיני גמילה, עצבים, ספירת קלוריות, שנאה עצמית, הלקאה , כמו מכור לסם , עוברת מסופר לסופר וקונה את התפריט שלי שוב ושוב ושוב ונכנסת ללחץ וחרדה כשנגמר משהו מהתפריט, כאילו מי שישמע חסר אוכל בבית הזה שאני חיה בו… אוף, מרגישה שאני כשלון… ?
0
0
