בלוג Raw diamond צרה צרורה שאני הילה סגולה-כחולה ביום השחור הזה. היום שאחרי, היום שאני משמינה את הכל חזרה. היום שבו שאריות של התקף אכילה עדיין בתוכי ולא לקחתי משלשלים כדי להוציא ולא הלקתי את עצמי מספיק ואני כבר לא רזה מספיק והסימפטום רק מחריף, כפי שצפיתי מראש שיקרה עם החיים שלי. הכאוס בראש רק מתגבר וכבר אין "כדורי קסם" שיוכלו להרגיע ולווסת. אני מפחדת… open
בלוג Raw diamond פורים זה לא חג בעבודה של אימא. מהבוקר ניסיתי להתעסק בדברים אחרים. רציתי לעשות קניות בסופר, כמו בכל יום אבל אימא אמרה שיותר טוב שנעשה יחד. כל היום הציעו לי מתוקים ודברים אבל אני מירוב הפחד להישבר לבינג' לא נעניתי לזה כלל(עד כה, תודה לאל, טפו, חמסה). הפיתויים בכל מקום אבל אני מחויבת לתפריט ומחויבת להישאר שפויה עד האינטייק שיש לי. אני מחויבת.… open
בלוג Raw diamond כמה אפשר אותו סיפור עם האוכל משהו בי מבין. אחרי שסילקו אותי מהאשפוז ומחר האינטייק ואני מפחדת פחד מוות מזה שלא יקבלו אותי. משהו בי כל כך מפחד לסמוך עליהם שכבר בלב אמרתי לעצמי שאקח דיאטנית פרטית ומטפלת בcbt. אבל משהו בי גם מבין שאני לא יכולה יותר ככה. כמו נרקומנית של אוכל, אני הולכת לסופר כל יום ומטרגרת את עצמי למוות או שקונה מלא… open
בלוג Raw diamond תמיד בלחץ מאיבוד שליטה אז היום אחר הצהריים יש יום הולדת בבית קפה עם חברות מהמחלקה.. אני נערכתי מראש עם משהו שאני רוצה לקנות, פשוט הלכתי אתמול ישר אחרי ארוחת ביניים לתחנת דלק הסמוכה למחלקה וישר בחרתי מה אני רוצה במקום לאכול איתן את האוכל בבית קפה. אני יודעת שזו הפרעת אכילה, אבל עצם המחשבה שלא אהיה מוכנה ויהיה לי חס וחלילה ושלום… open
בלוג binge and other stories בופה, מנק' מבט של בינג'ית תמיד תהיתי לעצמי אם אני אי פעם אוכל להתמודד עם בופה. כ"כ הרבה שפע ניצב מול עיניי. אני אומרת לעצמי רק צלחת אחת קטנה. כריכון, קצת סלט, ועוגה קטנה. אבל אז מה שלקחתי מסתיים. ובא לי עוד. אז אני אומרת "עוד צלחת קטנה, נוותר היום על ארוחת צהריים" והינה היא מסתיימת גם. ופשוט אי אפשר לעצור. עוד כריך קטן… open
בלוג binge and other stories שלום, אני בינג'ית התחלה של משהו היא הכי קשה. התחלה של פגישה אצל פסיכולוג. התחלה של הכרה בהפרעת הנפש שלך. התחלה של פוסט בבלוג רנדומלי. למרות שחבל שסגרו את ישראבלוג מניחה שהפלטפורמה הזאת תספק את הצורך לזמן מה. היי, אני ****** ואני סובלת מהפרעת אכילה כפייתית. מוזר לכתוב את זה ב"קול". החלטתי להתחיל לכתוב כדי למלא את החלל שהפרעת האכילה שלי נהגה… open
בלוג whole קולות בראש אני מרגישה שכשלתי, פשוט כשלתי בחיים האלה. רוצה לבכות אבל זה לא יוצא. קבלתי איכסה רציני מהבינג' האחרון, בא לי למות, לא לראות אף אחד יותר מנגינות רצות בתוך הראש שלי, הקולות של ההפרעה הארורה הזאת "יא שמנה" "המפלצת שהורסת, המפלצת שגורסת, בחיים לא יצאת מהבית כדי לבדוק מה יש מעבר למקררים, כל החיים תהיי עבד של פחמימות ושוקולדים… open
בלוג רק לבחור רגע של אמת השעות הקטנות של הלילה לבד לי הרגשות שלי מפחידים אותי אולי עוד קצת אוכל ימלא את מה שאני לא מצליחה להבין שחסר עוד משב מחשבות של איך לתכנן את מחר מבחינת מזון וספורט עוד משב מחשבות שמתחנן שאפסיק המראה בקצה החדר מזכירה לי ש אני עדיין כאן עדיין בצורה המדויקת שלי ולא כל כך מהר אעלם למה אני בכלל… open
שלום לכולם/ן. אני חייבת עזרה באופן בהול! ירדתי מתחילת הקורונה עד לא מזמן כמה עשרות קילוגרמים. זה קרה באופן יזום וידוע מראש מהצורך לרדת במשקל נטו. כל חיי הייתי בחורה מאוד מלאה וזה הצטבר והפך לבחורה מאוד שמנה. תמיד הייתי חיה בצללים, מנסה להחביא את עצמי מהחיים והיו עושים ממני צחוק ופוגעים בי הרבה בעקבות זה. כשסוף סוף עליתי על שיטה שעבדה לי נורא התלהבתי ונהניתי מזה שאני יורדת במהירות יחסית וספרתי כל קלוריה וקלוריה באופן מדוד ושקול, אז קיצצתי עוד ועוד. מדי כמה ימים היו התקפי אכילה שחשבתי שיהיו די נורמליים כי קיצצתי בכמות רבה מאוד ממה שהייתי רגילה לאכול אז לקחתי את זה בסדר ומיד אחכ לקחתי כדורים משלשלים בכמויות, גם מזה לא נבהלתי כי חשבתי שזה די הגיוני לרצות להתנקות כדי לא להרוס את התהליך. הזמן עבר ונהייתי אדם אחר לגמרי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה בן אדם. שכחתי להתבטא,לכתוב, לצחוק, שכחתי אפילו מילים. לכתוב לקח לי שעות כדי למצוא מילים, הייתי מאוד רהוטה וחדה בעבר, אין לי את זה בכלל היום. אין לי שום דבר אחר בראש מלבד אוכל. אני בוכה המון, עצבנית ולחוצה כל הזמן או מנותקת ריגשית בכלל, ברמה שאין יותר רגש לכלום וכלום לא מזיז לי, גם ברמת הגיינה, שזה מאוד לא אופייני לי. קמה מס׳ פעמים בלילה מתקשה להירדם, במקרה הטוב 3 שעות שינה ויש ימים שישנה ללא הפסקה ולא מסוגלת לקום. אני זוללת כמו מטורפת מהרגע שהגעתי לכביכול משקל היעד. אני מנסה להפסיק לספור קלוריות אבל מהפחד זה נגמר בספירה מדודה או בהתקפים שנמשכים ימים שלמים שבהם אני כל היום במטבח ואוכלת בכמויות בלתי נתפסות. נכנסתי למצוקה מסוימת, למשל- פחד להשאיר חצאי מאכלים פתוחים, פחד ממאכלים, פחד מאנשים שמדברים על אוכל, פחד מלהריח אוכל,פחד מלעבור ליד מסעדות, פחד מזה שאשמין הכל חזרה ולא אדע כיצד לצאת מזה, פחד מזה שאין לי כבר אישיות ואני עבד לאוכל. אני נמצאת בלופ מתמשך של הבטחה שאחזור לעצמי ואוכל ״בריא״, אך למעשה, אין מה לחזור לעצמי כי כשאני נזכרת בבחורה השמנה שהייתי- היא אף פעם לא אכלה בריא. אין לי לאן לחזור, אני פשוט לא יודעת מה זו ארוחה מסודרת ואיך אוכלים ״כמו בן אדם״ אני זוללת המון ומפחדת פחד מוות מכל עלייה קטנה כי אני בשלב שהגוף כל כך בסטרט ממה שעשיתי לו שהעלייה כל כך מהירה ורצינית. המשלשלים כבר לא עוזרים מן הסתם, לא משנה מה ניסיתי, כבר חודש שלם אני לא הולכת לשירותים. הרסתי לעצמי את החיים מבלי להתכוון בכלל. אני מחקתי לעצמי את האישיות, את החיים, אני לא מסוגלת לעבוד, מבטלת ימי עבודה על ימין ועל שמאל, אני לא מסוגלת וכל פעם שניסיתי לעבוד זה נגמר בזה שפחדתי להיות רעבה ולחטוף התקף זלילה אז אני בורחת מהר הביתה ומתישה את עצמי בדרך בהליכות ארוכות בדרך... כל דבר זה אוכל וכל דבר זה משקל וכל זה משתלט לי על המוח והחרדות גומרות אותי אני לא מסוגלת יותר. התחלתי להרטיב במיטה בלילה ולשכוח דברים שקרו ממש לפני כמה דקות, אפילו קרה לי ששכחתי באיזה יום אנחנו נמצאים למרות שהזכרתי לעצמי כמה פעמים בנוסף, רעשים החלו מאוד לצרום ואני לא יכולה להקשיב לאנשים מדברים או לטלפון מצלצל אפילו רעשי רטט יכולים להוציא אותי מדעתי או סתם רעשי רקע שמוציאים אותי מדעתי... אני מרגישה נורא ושאני הורסת את המשפחה שלי אני מלאה ברגשי אשמה, מפחדת שעשיתי גם להם נזקים בגלל כל מה שאני עוברת וזה מכרסם אותי מבפנים עוד יותר, אני מאשימה את עצמי בכל דבר ודבר... אין לי אפשרות כלכלית או ניידות כדי לטפל בעצמי ואני מאוד זקוקה לליווי מקצועי. אני לא בתת משקל ולא מעוניינת באשפוז, רק בליווי תזונתי וטיפול שיעזור לי לבנות את עצמי מחדש, ממש מרגישה שזקוקה לזה כי אני לא רוצה לפתח נטיות אחרות בנוסף לכך. אני ממש מתחננת לעזרה ומתנצלת שכתבתי כל כך הרבה, אין לי עם מי לדבר על זה באמת, למרות שניסיתי לבקש מסביבתי הקרובה, אין להם כלים לעזור לי ובקופח התורים ארוכים ואני מפחדת שעד שיגיע תורי אני כבר אהיה במצב יותר גרוע. open
היי, קוראים לי שקד, לצערי אני גם חלק מקהילת הפרעות אכילה. לאחרונה ההפרעה שלי התגברה, כל פעם שיש לי בולמוסים אני מרגישה ככ רע עם עצמי, אני לא נכנסת לשיעורים בזום, אני מרגישה ממש לבד, אף אחד מהקרובים שלי לא יודע על זה וגם אם אני אספר (מה שכנראה לא יקרה בזמן הקרוב) אף אחד לא יבין אותי או איך אני מרגישה. אני לא רוצה לגזול מהזמן שלכם ואני לא באמת יודעת איך זה דיכאון אמיתי אבל בזמן האחרון אין לי מצב רוח לשום דבר, החברים שלי אומרים שגם הם ככה ושזה רק בגלל המצב (הסגר והקורונה) וביחד עם גיל ההתבגרות זה יוצר סוג של דיכאון, אבל הם לא באמת יודעים מה המצב שלי וכמה שזה רציני והם לא באמת מבינים אותי גם אם הם חושבים שכן. אני יודעת שיש פה אנשים שיותר קשה להם ממני ואני לא רוצה חלילה לקחת להם את המקום, אבל אני לא יודעת איך להמשיך ככה, אני רק רוצה שזה יגמר ושיפסיק להיות לי כל כך קשה open
כבר מאוגוסט אני חושדת שיש לי הפרעת אכילה כפייתית ועכשיו, אני כמעט בטוחה בזה. הימים האחרונים היו ממש גהינום בשבילי אכלתי אלפי קלוריות ביום וזה ככ קשה לי. כל יום מחדש אני אומרת מחר אני אעמוד בזה בטוח! אבל זה אף פעם לא מצליח. אני רק מחפשת אוכל לדחוף לעצמי לפה. אני באמת רוצה לטפל בזה לפני שזה יהפוך להרבה יותר גרוע! אבל אני לא יודעת איך... אני בת 15 ובפעם האחרונה שבדקתי הייתי במשקל תקין ואני די בטוחה שעליתי מאז open
